פוסט ראשון שלי פה. שהחיינו. תאחלו לי "מזל טוב!" בלבבכם. מתחילים:
זה יהיה הפעם פוסט מפוצל לשניים – מיני סדרה שכזו. הרי לפניכם החלק הראשון. תהנו!
מאה שערים היא לב היהדות!
או: הציונות הדתית בתור כנסיה אנגליקאנית
עתה, כשראיתם את הכותרת – תתעצבנו.
לא – רגע. לפני שאתם מתעצבנים:
אני עצמי רחוק ת"ק פרסה ממאה שערים וטוב לי פה. שם לא הייתי שורד יום אחד. אני בכלל לא אוהב את לב היהדות. את היהדות אני דווקא אוהב. אבל אינני מטפח אשליות: הכרך היהודי זה הם – אני קרת יהודי.
דבריי לא נועדו "לחזק" אף אחד. יהיה לי נורא עצוב אם הפריפריה תתנקז למרכז (אם כי חוששני שזה אכן יקרה, במוקדם או במאוחר – כפי שאסביר להלן). לא יישאר אז מי שיארח לי חברה.
אהיה בוטה: אם/כאשר הבחירה שלי תהיה בין להיות גוי לבין להיות חרדי – בלב כבד כנראה אבחר להיות גוי.
כך שמה שאכתוב להלן לא יהיה מעמדה של מחזיר בתשובה אלא מתוך זו של מודה על האמת [שלום, לעומת זאת, הוא פחות הקטע שלי].
כך שתקראו עד הסוף ואז תתעצבנו.
הפרוטוקולים של זקני ציון
חבר טוב מאד שלי חזר בתשובה והתלבט בין האופציה החרדית לאופציה המזרוחניקית. אחרי שנה ויותר של התלבטות, מה שהכריע לבסוף את הכף לטובת המזרוחניקיות היה ... גילויו המפתיע שספר הזהר נכתב/התגלה במאה השלוש-עשרה – יותר מאלף שנה אחרי רשב"י.
תשאלו: מה לעזאזל הקשר??!!
זה בדיוק מה שאני שאלתי את עצמי.
זה בדיוק מה שאני שאלתי את עצמי.
לכאורה מדובר בעניין פילולוגי לחלוטין – לא תיאולוגי ולא פילוסופי ולא קשור לחוויה הדתית ולא קשור לשום דבר בעל חשיבות – מעבר לחשיבות היסטורית.
אחרי אימוץ מרובה של המוח וחוסר שינה בלילות (סתם. זאת אומרת – לא סתם: אני באמת נוהג לא לישון בלילות – אבל אני משלים את זה בשעות הבוקר, כך שאל דאגה) העליתי בפני אותו חבר את ההשערה הבאה, והוא ההין לי (יופי! אפשר להתחתן):
אנשים רבים, ביניהם גם חילונים רבים ואף גויים רבים (במיוחד האנטישמים), תופסים את התמונה בערך באופן כזה:
"היהדות" היא מעין ארגון – מסדר אקסקלוסיבי בעל אופי על-טבעי המונהג על ידי קונסיסטוריה סודית – נקרא להם הל"וניקים. מאגיסטריום זה, כך הולך הסיפור, מקיים תקשורת דו-כיוונית עם כוחות עליונים ומסוגל לבצע קסמים, לקרוא מחשבות וכדומה.
(אפילו אני זוכר שבתור ילד חשבתי שהרב שלי יודע לקרוא את המחשבות שלי. לכן נזהרתי במחשבותיי כששהיתי במחיצתוJ . !Sancta Simplicitas)
עכשיו, ברור לכולם שיהודי מהשורה איננו בעל כוחות כאלה. אבל המחשבה הרווחת היא שאם אתה חלק מאותו ארגון ו"מִדבק" באותה הנהגה, אתה זוכה לקבל חלק מהשפע הנאצל ממנה להדיוטות וכך הנך בבחינת אחוז בשולי גלימתה של השכינה. במילים אחרות: במקרה כזה, יש'ך וואחאד "גב".
זהו ההגיון על פיו פועלים ארגונים דתיים רבים: הכנסיה הקאתולית, למשל, וגם הכנסיה המורמונית. במובן מסויים, זה גם ההגיון על פיו פועלת החסידות. אבל לא היהדות כולה, כמובן.
[בזמנו כבר כתבתי על הדמיון שבין החסידות לנצרות. מוזכר שם גם העניין הנדון כאן]
אעפ"כ – זו (מיס)קונצפציה רווחת.
דתיים מבית בדרך כלל אינם לוקים בה – לפחות מגיל מסויים ואילך. אבל עבור רבים, הסיפור הזה מהווה מרכיב חשוב בתהליך חזרתם בתשובה:
הרצון להפוך לאזרח של אותו עולם על-טבעי מספק מוטיבאציה מכריעה "להתחזק" עבור חזב"תים רבים בתחילת הדרך.
רבים מהם רואים בדת מעין דרך עוקפת-עולם:
כשמנהלים חיים רגילים, אז צריך להשקיע עמל רב בכדי לשרוד – לא כל שכן בשביל ליהנות. יש לדחות סיפוקים ולקוות לעתיד מזהיר יותר. וגם אז, גם אם הנך הולך בתלם ומת משעמום עקב הרוטינה, שום דבר אינו מובטח לך: ההשקעה יכולה לרדת לטמיון ובסוף תגמור רע. אבל עבור רבים, הדת מהווה מפלט מכל זה: תעבוד את ה', והרבה דברים מגניבים יקרו לך – הוא מבטיח (ואם הוא זה שהבטיח – אז בוודאי יקיים).
לכן – אם בתחילת הדרך הדתית שלהם תאמר לאותם האנשים שחייהם של הדתיים קשים ונעדרי ערבויות בדיוק כמו אלו של החילונים, חלקם בכלל לא יבינו כלל את הפואנטה של חיי דת. מה? – גם להקשות לעצמך על החיים וגם לא לקבל שום דבר מוחשי בתמורה? מי צריך את זה?
לעומתם, לדתיים מלידה, וכן לחוזרים בתשובה מסוג אחר מאשר זה שתואר, לעתים יש מוטיבאציות אחרות להיות דתיים: החל מהשקפות מטאפיזיות, עבור במניעים חברתיים, וכלה בטעם תרבותי. לעתים החוזרים בתשובה מהסוג הראשון רוכשים, ברבות הימים, את המוטיבאציות האלטרנטיביות הללו ונשארים דתיים גם כשהם מגלים שההשקפה המקורית שלהם הייתה מוטעית. לעתים הם מתאכזבים ועוזבים את הדת. לעתים הם לא מגלים (במיוחד אם אינם מתערים בציבור הדתי הרגיל – כפי שהמצב הוא אצל ברסלבים רבים).
אותם חזב"תים טיפוסיים שאני מתאר (שכמובן אינם מייצגים את כולם) רואים בכל התחזקות שלהם בשמירת מצוות, בכל משנה נוספת שהם לומדים, בכל דבר משעמם כזה, משהו אנאלוגי להתקדמות במעלה סולם הדרגות של הפולחן הסקוטי של הבונים החופשיים. שמירת ההלכה ולימוד התורה הרגיל הם עבורם מחיר ששיש לשלם עבור "הדבר האמיתי" – על מנת להגיע לעיר הברקת ולחזות בזיו פניו של הקוסם מארץ עוץ.
נו – ואיפה, לדעתכם סביר שאותה עיר ברקת תימצא?? ---
האם ב-JTS הניו-יורקי? או שמא בישיבת הסדר כלשהי? או שמא בוועידת המזרח"י העולמית? או בסניף בני עקיבא כלשהו? או בקיבוץ דתי כלשהו? או, למצער במרכז המפד"ל? ואולי במאחז כלשהו עם שני קאראוואנים וכמה שקי חול? אולי בפאקולטה למדעי היהדות בבר אילן? ואולי בבית כנסת המאוכלס בזקנים שעיקר חווייתם הדתית היא אכילת הרינג בשאלעשידס?
ברור שלא באף אחד מהמקומות הללו. הרי מקומות הללו כלל אינם מתיימרים לתקשר עם העולם שמעבר.
מאידך, ישנם מקומות שכן מתיימרים לכך. או לפחות עושים רושם כזה מבחוץ. ישיבת המקובלים בית אל, למשל. חסידויות מסויימות, למשל.
על פי ההגיון של "ברי ושמא – ברי עדיף", במקרה של "ברי וברי-שלא" – ברי עדיף מקל וחומר: כי אם ברי שלא, אזי אין בכלל טעם בכל הסיפור הזה עם הדת. עבורם. כאמור.
ממילא – מרכז המשיכה עבור אותו טיפוס של בעל תשובה שתיארתי הוא המקומות הללו, ה"מחזיקים בקדושה". כל שאר העולם הדתי נתפס במקרה הטוב כפריפריה – כדרגה זוטרה . במקרה הרע יותר, הוא נתפס בתורMutiny : חיילים בלתי ממושמעים שהתנתקו ממרכז הפיקוד ואיבדו בכך את ה"גב" האמור. או, משל יותר קרוב לעניינינו: בתור קאתולים שאיבדו את ה"מסורה האפוסטולית" והאפיפיור נעל בפניהם את העולם הבא באמצעות מפתחותיו של פטרוס הקדוש, הנמצאים ברשותו.
ומכיוון שמבחוץ אנשים לא רואים את ההבדל בין זרמים חרדיים שונים, אז ה"קדושה" האמורה מיוחסת לכלל העולם החרדי. ואיפה נמצא הגרעין הקשה של העולם החרדי?
על שאלה זו עונים באמצעות שימוש ב"מתודה המחקרית" הבאה:
הרי דבר ידוע הוא שחרדים דוחים רבים מן הערכים המרכזיים של התרבות השלטת. למשל, אסתטיקה. למשל, נימוסין. למשל, תרבות כללית. למשל, השכלה. למשל, יחס חיובי כלפי המדינה. למשל, מגע עם אנשים שונים מהם.
עכשיו – בדרך כלל זה גורם כלפיהם לשנאה, כידוע. אבל, גם רבים מאלו ששונאים חרדים עדיין קונים – ולו באופן לא מודע – את סיפור זקני ציון.
לכן, "חרדיוּת" נתפסת בעיניהם פשוט בתור ההיפך של כל מה שהם מכירים ומוקירים.
אחד הפירושים העיקריים של המילה "קדושה" ביהדות היא "אחרוּת" – זרות. יש את העולם הזה, ויש את הקדושה, המנוגדת אליו. חז"ל מפרשים את הציווי "קדושים תיהיו" בתור "פרושים תיהיו".
לפי הלך רוח זה, ככל שדבר זר יותר ומנוגד יותר לנורמה, כך הוא קדוש יותר.
"'ויגד לאברם העברי': .. רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מ"ב, ח')
סיפור חסידי קולע על הרעבע מצאנז (לא זוכר איזה מהם – אבל מה זה משנה) משקף את הלך הרוח הזה:
- "משכיל" שאל את הרעבע מצאנז: האם אברהם אבינו לבש שטריימל?
- ענה לו הרעבע: אני לא יודע אם הוא לבש שטריימל, אבל מה שאני כן יודע הוא שהוא פשוט הסתכל מה אחרים לובשים ... ולבש משהו אחר.
לכן, כשאנשים נדרשים לשאלה – איפה נמצא הגרעין הקשה של החרדים? – כל שיש להם לעשות הוא למצוא את החוגים בהם חוסר נימוס, וחוסר אסתטיקה, ועוינות לתרבות ולהשכלה, ועוינות למדינה, ובכלל – עוינות כלפי העולם "בחוץ" – נוכחים יותר מבכל מקום אחר. והמקום הזה הוא, כמובן, מאה שערים.
לא יעזור בית דין!
זה מזכיר לי שבהיותי בן 6, אבא שלי אמר לי שאנו עולים לארץ: "שם לא יבלבלו לך את המוח עם לנין ומארקס!" (הו! כמה שהוא טעה)
נבוכותי: "רגע – אבל לנין ומארקס הם טובים – לא?", שאלתי בתמימות – שהרי עד כה זה מה שלימדו אותי בבית הספר.
"לא", אמר אבי.
אמרתי: "אה! אני מבין! אם לנין הוא רע – אז זה אומר שסטאלין הוא טוב!"
ההגיון שעבד פה היה בדיוק אותו הגיון: הבה נציב סימן מינוס לפני כל הערכים שהתרגלנו אליהם. מכיוון שאת סטאלין השמיצו ואת לנין שיבחו, אז אם אנו עתה מחליפים ערכים, תרתי משמע, עלינו להשמיץ את לנין ולשבח את סטאלין. מה – לא?
לכן חוזרים בתשובה הבורחים מפני החילוניות מחפשים את המקום בו כל עולם הערכים הפוך – ואין מקום טוב יותר בעולם היהודי לשם כך מאשר מאה שערים.
אמנם רובם בסופו של דבר לא מגיעים פיזית למאה שערים, אבל רבים מהם בתחילת הדרך מרגישים שהם, לפחות ברוחם, מתקדמים לעבר מאה שערים.
"כל מקום אליו אני הולך, אני רק עובר שם בדרכי לארץ ישראל".
יתר על כן,
שימו לב לתופעה מעניינת:
רבים מאלו שאוהבים לבקר (או "לבקר") את היהדות האורתודוקסית על היותה כל כך ארכאית וסרוגה וכו' כלל – וזאת "בתור יהודים – מתוך דאגה כנה לגורלה של היהדות" – כלל לא נראה אותם פעילים בתנועה הרפורמית, למשל. [שימו לב שכתבתי "רבים" – לא כולם. נודניקים]
ולכאורה זה תמוה:
הרי לכם דת יהודית ש"מטוהרת" מכל המאפיינים שאתם כה סולדים מהם. אז למה אינכם מאמצים אותה בשתי ידיים – בתור יהודים הדואגים לגורלה של היהדות? במקום כל הזמן להתבכיין על האורתודוקסיה – טפחו זרמים אלטרנטיביים – ואם זה יהיה מוצלח, יהודים רבים יצטרפו אליכם והאורתודוקסים ישארו בתור פרינג' קטן שמתבשל במיץ של עצמו ובא שלום על ישראל.
מה – לא?
יתר על כן – מובטח לכם, הרי, שזה יהיה מוצלח ואכן יהודים רבים יצטרפו אליכם!
וזאת למה?
שהרי אתם טוענים שהאורתודוקסיה בצורתה הנוכחית – מכיוון ש"איננה מותאמת לזמננו" גורמת להתרחקותם של יהודים רבים מהיהדות – יהודים שהיו שמחים להישאר בתוכה אלמלא היו נדחפים אל מחוץ לגדר על ידי האורתודוקסים הרשעים. זה אומר שאם תציעו להם אלטרנטיבה – הם יקפצו על המציאה.
מה – לא?
כמובן שהתשובה היא .. "לא".
אותם מבקרים משתעממים מרפורמה בדיוק כפי שדון ז'ואן משתעמם מבתולה שכבר חוללה על ידו:
זה הזמן עבורו לעבור לכיבוש בתולה אחרת – כי זאתי כבר לא בתולה.
בדיוק באותו אופן, הקרב של אותם "מבקרים" כבר הוכרע אצל הרפורמים כך שכבר אין להם מה לעשות שם. אבל עדיין מעצבן אותם ש"ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים".
כל עוד הללו קיימים אין ה"מבקרים" יכולים לשקוט. זאת משום שחריידים מציבים ראי בלתי מחמיא מול אותם "יהודים מודאגים".
כשהם שואלים את הראי: "ראי ראי שעל הקיר: היש יהודי/ה ממני בכל העיר?" הראי עונה: " כאן, אדוני/גברתי, אין יהודי/ה ממך, אך יהדותם של יושבי מאה שערים עולה על יהדותך".
זה הזמן המתאים בהרצאת דבריי [כן –אני נשמע לעצמי מאד חשוב] להסיר בחגיגיות את "מרכאות ההפחדה" [scare quotes] שהצבתי עד כה בתארי את אותם אנשים. כי יוצא מדבריי שבאמת מדובר ביהודים שיהודיותם חשובה להם והם מודאגים בכנות מהיותם יהודים לא מספיק טובים.
עם המבקרים סליחה וליולדת שלום.
הריני סמוך ובטוח שכמעט כל מי שקורא שורות אלה איננו ממאה שערים. ואם, בנס כלשהו, הוא דווקא כן, בוודאות אין הוא מנהל את אורח החיים המצופה ממנו שם. אחרת למה יש לו אינטרנט? ביטול תורה! געוואלד!
בכל זאת, אני בטוח שמקרב קוראיי הדתיים, רבים מאלה שעוד לא התעצבנו הנהנו בנמרצות כשקראו את ה"ירידות" שלי לעיל על אותם יהודים מודאגים.
עכשיו אני אעצבן גם אתכם:
הבה נפנה את הראי הזה מול עצמנו: האין אין ראי זה משיב לנו באותו אופן בדיוק?
זה כבר לא נעים.
מאידך, יכול להיות שחלק מקוראיי, כמוני, פרשו מהמירוץ מהזה והשלימו עם היותם "יהודים פחות" מאשר יושבי מאה שערים – ואף נוח להם עם זה.
אולי להם, כמו לי, בחייהם יש דברים נוספים מלבד יהדות, ולכן תכנים אחרים ממלאים אצלם את מה שהיהדות איננה ממלאת.
הבה נחזור אפוא לסיפור עם החבר שלי, בעל התשובה:
הוא קלט שספר היסוד של הקבלה, הזהר הקדוש, כנראה אף הוא פרי הגות אנושית ותו לא. אף אם זו הגות בעלת ערך, הרי שהיא בעלת ערך בתור שכזו – בתור הגות גרידא.
אז "ירד לו" מהרצון להגיע לגרעין הקשה של היהדות – כי הוא הבין שאת ה"גב" המדובר הוא כבר לא יקבל. אבל אם כך – ישנם דברים רבים חוץ מהיהדות שאיכפת לו מהם ואיננו רוצה לוותר עליהם. מעבר [פיזי או רוחני] למאה שערים היה דורש ממנו לוותר על דברים אלה, בעוד שחיי מזרוחניק לא.
מאידך, ההתפכחות הזאת לא גרמה לו לנטוש את הדת כליל – זאת משום שהוא מצא טעמים אחרים לחיי דת מאשר אלו שהוא ראה בהם בתחילת הדרך.
התרחש אצלו אפוא מה שמאקס וובר קורא לו Entzauberung – אבדן הקסם. הוא הבין שפני הדברים פרוזאיים בהרבה ממה שהוא דמיין. כולנו הרי מכירים הרגשה זו: כולנו התאהבנו פעם ואז הרגשנו איך הקסם הראשוני הזה פג (וחזקה עליו שהוא פוג יפוג אחר זמן מה). חלק מאיתנו, בעקבות התפכחות זו מגיעים להבנה שאין לנו מה לחפש בקשר הזוגי המדובר. וחלק מאיתנו מוצאים טעמים אחרים בקשר זה מלבד ה"מאוהבות" שנעלמה – טעמים פרוזאיים בהרבה.
כך זה גם עם הדת: כפי שכל ילד נוצרי לומד, במוקדם או במאוחר, שסנטה קלאוס איננו קיים, כך כמעט כל דתי לומד שהקוסם מארץ עוץ הרבה פחות עוצמתי ממה שהוא חשב. אצל כולם זה יוצר משבר דתי כלשהו – בין אם גדול ובין אם קטן. חלק, בעקבות משבר זה, עוזבים את הדת. חלק משלימים עם אבדן הקסם וממשיכים הלאה בקשר מטעמים יותר פרוזאיים (אלו ה"דתיים הבורגניים"). חלק לשווא מנסים למצוא את הקסם שאבד (מקרב אלו לעתים צומחות דמויות רוחניות חשובות). וחלק מאלו שעזבו בעקבות המשבר חוזרים לאחר זמן מה כאשר הם רואים שגם בחוץ המצב לא איי-איי-איי ואילו בפנים מחכה להם לפחות מרק עוף מהביל, הגם שניסים, או אפילו נומינוזיות, אינם מחכים להם.
טוב – מיציתי להיום.
בפוסט הבא, בעזרת ה' אַראה – מבלי להניח את המיתוס על זקני ציון – שעדיין במובן חשוב מאד, מרכז היהדות הוא במאה שערים דווקא.
[אתם בטח שואלים את עצמכם – מה עניינה של הכנסיה האנגליקנית לכאן? חכו ותראו..]
