יום שבת, 3 במרץ 2012

"..זאת התורה לא תהא מוחלפת": על הבעייתיות שבשינוי ההלכה. פוסט אורח מאת הרב חנן אטלס



[הערת העורך: הדברים נכתבו במקור בקיץ התשע"א ועתה מועלים לרשת ברשות המחבר]



I
א.
ניתן להבחין בשני סוגי מניעים אצל "מתקנים" למיניהם, המטיפים להכנסת שינויים בהלכה:
מניעים אקסטרנאליסטיים ומניעים אינטרנאליסטיים.

מניעים אקסטרנאליסטיים – אלו מניעים חוץ-הלכתיים. למשל: קריאה לשינוי ההלכות הנוגעות לנשים הבאה מתוך מניעים פמיניסטיים נעשית בשם השקפת עולם שאיננה שאובה מתוך ההלכה כי אם מחוצה לה. מניעים אינטרנאליסטיים, אלו מניעים פנים-הלכתיים. להלן ארחיב יותר בנוגע לאחרונים.

למניעים אקסטרנאליסטיים אינני מעוניין להתייחס ברשימה זו. אך אומר בקיצור רק זאת: אדם המחזיק בכנות בערך כלשהו ובד בבד חי חיים הלכתיים נאלץ להתאים את ההלכה לערך זה – זאת לשם השקטת הדיסונאנס הקוגניטיבי המשתק את היכולת לתפקד באופן תקין מבחינה הלכתית.

אם להשתמש בדוגמה שכבר נקטתי בה, הויכוח אודות הפמיניזם הניטש כיום בחברה האורתודוכסית איננו ויכוח פנים-הלכתי. הויכוח הוא ערכי. הדוגלים בפמיניזם מנסים להתאים את ההלכה לערכיהם. השמרנים, לעומת זאת, יתנגדו לשינויים מתוך שמרנות: אף היא מערכת ערכים חוץ-הלכתית. ההכרעות ההלכתיות, במקרה זה, תהיינה פועל-יוצא של התפיסות החוץ-הלכתיות.

אמנם שני הצדדים בד"כ ישתמשו ברטוריקה הלכתית על מנת להצדיק את עמדותיהם הערכיות, אבל זה כבר סיפור אחר.

ב.
מניעים אינטרנאליסטיים נחלקים לשניים: מניעים הלכתיים ממש ומניעים אותם נהוג לכנות "מטא-הלכתיים" או "מחשבתיים" וכדומה. את המניעים ההלכתיים יש לנתח באמצעות כלי הפסיקה ההלכתית. מניעים מטא-הלכתיים, לעומת זאת, נדונים בדרך כלל במישור ההגותי ועימם ברצוני להתמודד כאן.

סכמה של טיעון מטא-הלכתי טיפוסי לשינוי בהלכה נראית כך:
1.                 להלכה (למערכת ההלכתית בכללותה או להלכה ספציפית) ישנה מטרה מסוימת.
2.                 כיום אין ההלכה ממלאת מטרה זו כראוי.
3.                 על כן יש לשנות את ההלכה על מנת שזו תחזור למלא את ייעודהּ.

להלן אשתדל להראות את הבעייתיות הקיימת, לדעתי, בכל אחד משלבי הטיעון.

*************************

ג.
רעיונות מחשבתיים למיניהם בדבר טעמי המצוות הנם יפים כשלעצמם והם ודאי מוסיפים טעם ומשמעות לקיום המצוות. אך שימוש בטעמים אלו על מנת להטיף לשינוי ההלכה הוא כבר עניין בעייתי, לדעתי.

כאשר אנו מדברים על טעם ההלכה או על משמעותה ניתן להבין זאת בשתי אופנים:
1.                 טעם שמלכתחילה: תשובה לשאלה מדוע ההלכה היא כפי שהיא, או מדוע נתנהּ אלוהים, או מדוע על היחיד לקיימה.
2.                 טעם שבדיעבד: המשמעות שמוצא אדם המקיים את ההלכה בקיומהּ.

טעם אשר יכול לשמש כמניע לגיטימי (במסגרת הפסיקה האורתודוקסית המקובלת) להכנסת שינוים בהלכה יתיימר להשתייך לסוג הראשון. שכן במובן השני אין הטעם משפיע על ההלכה אלא רק מוענק לה אחר מעשה. רק במובנו הראשון יכול הטעם להשפיע באופן לגיטימי על הפסיקה ההלכתית כפי שמבקשים ה'מתקנים' לעשות. ה'מתקנים' מבקשים לערוך שינוים במערכת ההלכתית על סמך תיאוריה שפיתחו לגבי מהותה או לגבי הלכה קונקרטית. זהו עניין בעייתי, לדעתי, ואסביר מדוע:

ד.
האמת מוכרחה היא להיאמר והיא: ישנן מערכות שאיננו מסוגלים לעסוק בהן באופן כוללני. אין הדבר אומר שאיננו יכולים לעסוק בהן כלל. ניתן לדון באשר לנקודות מסוימות במערכות אלו, אולם אין לנו יכולת להבין אותן על בוריין ולפתח לגביהן תיאוריות מקיפות. על מערכות אלו נמנות הציביליזאציה עצמה ומוסדותיה: מערכות המשפט, הכלכלה, המערכת הפוליטית וכו'. פרידריך האייק נודע בכך שהוא פיתח במאה ה-20 את ההשקפה אותה אני מציג במיוחד בתחום הכלכלה. אך שותפים להשקפה זו הוגים רבים מדיסציפלינות שונות במאות השנים האחרונות. הוגים אלו היוו אופוזיציה למקהלה הקולנית-עד-מאוד אשר הטיפה ל"קידמה" ושקראה לעידנהּ "עידן הנאורות" – בחשבה כי ניתן להסדיר כל התנהלוּת אנושית באופן רציונאלי.

אפרט מדוע, לדעתי, אין אנו באמת מסוגלים לכך:

ה.
ראשית, אין בנמצא אדם עלי אדמות אשר יוכל להכיל את כל הידע הרב הנדרש על מנת להגיע להבנת עניינים אלו על בוריים, לא כל שכן להתמצא בידע זה ולהתמקצע בשימוש בו. זאת אף אילו היה הידע מונח היכן שהוא (והוא לא! הרי אנו כל הזמן משנים את התיאוריות והתפיסות שלנו לגבי המציאות).

הבה ניקח דוגמא מן המתרחש ממש עכשיו: המהפכות בעולם הערבי[1]. אף אחד מן המומחים לא חזה את מה שקרה. גם מאז שהחלו המאורעות, רובם מברברים להגים אשר תוך כדי דיבור מתגלים כשטויות. לא מזמן קראתי על מחקר שנערך בארה"ב ממנו עלה כי מומחים בתחומים כאלו צודקים רק ב-16% מתחזיותיהם, כאשר תחזיות אקראיות הצליחו ב-33%! עדיף כבר להטיל מטבע מלהתייעץ עם מומחים. בבורסה ישנה שיטת השקעה הנקראת "הליכת אקראי". שיטה זו הומצאה כשהתברר כי מניות שנבחרו באקראי על ידי קופים הניבו תשואה גדולה יותר מאשר זו שמניבה כל שיטת השקעה אחרת.

ו.
בנוסף, מדובר במערכות אורגניות מעצם מהותן. אין כאן בנייה יסודית ומושכלת של דבר-מה מן המסד עד לטפחות. אין מדובר ביצירות מכוונות של אנשים אשר פיתחו תיאוריות מסודרות אשר כל עניין בהן נובע באופן לוגי מעניין אחר והוציאו אותן לפועל בדיוק כפי שתכננו. תחת זאת, מדובר במערכות אקלקטיות של טלאי על גבי טלאי, אריח על גבי לבנה, כאשר כל התפתחות איננה דומה לחברתה. אמונותיו של כל דור שונות מאלו של קודמו, וממילא כל דור מבין את המערכות הללו באופן שונה ומשפיע עליהן, ואף מעצב אותן לצרכיו, בהתאם להבנתו זו. אם כן, מעצם טיבן של מערכות אלה לא ניתן להגיד עליהן דברים כלליים כלשהם בעלי ערך – שמחד לא יהיו אמורפיים או טריוויאליים, ומאידך יהיו נכונים.

קיימים מושגים, מערכות ומוסדות אשר אינם ניתנים להגדרה או לאפיון כללי. ויטגנשטיין שיגע את עצמו כל חייו בניסיון למצוא הגדרה לכל מונח בשפה עד שהתייאש מכך והקדיש לתיאור ייאושו זה את שארית פועלו הפילוסופי. דעותיו המאוחרות נכונות לא רק לגבי מונחים בשפה אלא גם לדברים רבים נוספים אשר אף הם אינם יצירות מלאכותיות כי אם ישויות אורגניות אשר התפתחו במשך דורות על גבי דורות ואין כיוון התפתחות אחד שלהן דומה לחברו כלל. אני טוען שההלכה היא אחת מישויות אורגניות אלו.

כל המצוי במחקר ההלכתי יודע שהרציונאל של ההלכות שנחקקו בכל עידן היה פשוט ומובן לאנשים שחיו באותו הזמן אך לאו דווקא לאלו שחיו יותר מאוחר. בתקופת התנ"ך דיני הקרבנות או דיני פרה אדומה לא עוררו כל שאלה – הם מתבקשים על רקע התרבות של התקופה. מאוחר יותר, חז"ל התקשו בהבנת הנושאים הללו וניסו למצוא להלכות אלה משמעויות אחרות מאשר המשמעויות המקוריות. באותו אופן, כל סייגי חז"ל וגדריהם נבעו מתוך הבנתם את המערכת ההלכתית והתאימו למצב החברתי של זמנם ולכן היו הגיוניים לחלוטין בעת בה ניתקנו. כיום הם בלתי מובנים לרבים ועל כן אנו מחפשים להם משמעויות קיומיות כלשהן שייתנו טעם לשמירתם. 

ז.
אך מדובר במשהו הרבה יותר יסודי מכך.

כאן המקום לציין נקודה חשובה באשר למהותה של ההלכה: ההלכה, לדעתי, אינה גוף העומד בפני עצמו. הקורפוס ההלכתי שאנו חוזים בו על פני השטח הוא רק קצה הקרחון של משהו פרימורדיאלי הרבה יותר, אשר מושרש עמוק-עמוק בתרבות היהודית שלנו, שהיא הורת ההלכה. 

אדגים זאת:

ישנן הלכות לגביהן תעמוד הפסיקה על רגליה האחוריות ויהי מה: למן אחרון פשוטי העם בקצה האחד ועד הדתי האקדמאי האפיקורוס בקצה השני – כולם ירגישו ויודו שזוהי ההלכה ואין בלתה. לעומת זאת, תיתכן הלכה אשר במחי-יד יבטלוה ללא הנד עפעף. לדוגמא: החזו"א למעשה ביטל באמתלה של מה בכך את הלכת "מורידין ואין מעלין" האמורה באפיקורוס. הבה נשאל את עצמנו: מה היה קורה לולא היה החזו"א פוסק מה שפסק בעניין זה –  האם אז היה מאן דהו מרגיש חובה בעצמו לקיים הלכה זו? האם היה מאן דהו (לבד אולי מכמה משוגעים שבטלה דעתם אצל כל אדם) מתנהג בהתאם להלכה זו? ודאי שלא!!! החזו"א לא ביטל כאן הלכה קיימת אלא למעשה קבר רשמית הלכה אשר מתה זמן רב קודם לכן. כל שעשה החזו"א היה לתת לזה ביטוי בכתובים. אך עכשיו, לו יצויר שיתיר מאן דהו שימוש בחשמל בשבת, הלא מיד יסקלוהו בכיכר העיר, ינדוהו ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה. זאת למרות שמבחינה הלכתית צרופה קשה מאוד לאסור את החשמל: הפוסקים עמלו קשות למצוא לאיסור כזה סיבות מתחת לאדמה (למשל: החידוש המוזר של החזו"א בעניין בונה).

מדוע זה כך?

בסופו של דבר ההלכה נקבעת על ידי קהילת מקיימיה גם כשאינם מודעים לכך. ההלכה היא ביטוי לרחשי-לבה העמוקים של קהילה זו. כמובן שאין הקשר הנ"ל חד סטרי: הלכה, כיון שנוצרה, משפיעה ופורטת על נימיהם העמוקים ביותר של מקימיה, אשר בתורם שוב שבים ומשפיעים על ההלכה. וחוזר חלילה.

ההלכה מושרשת בפסיכולוגיה שלנו, היא מסדירה את הסוציולוגיה שלנו, היא קשורה קשר בל יינתק להיסטוריה שלנו ומקיימת יחסי גומלין עמוקים עם התרבות שלנו. היא עומדת בטבורה של זהותנו, או לפחות משפיעה עליה באופן משמעותי.

ההלכה, אם כן, קובעת במידה רבה את עצם האופן בו אנו בוחנים דברים. כאשר אנו חופרים עמוק מידיי ומגיעים ממש אל אדני קיומנו והווייתינו ומנסים לחשוף את יסודותיהם (וזהו, הרי, אשר אנו עושים בבוחננו מערכות אלו), הכלים שבאמצעותם מבקשים אנו לבחון את העניין מושתתים על אותו העניין עצמו שאנו בוחנים. הן מחשבותינו והן רגשותינו מעוצבות על ידי מערכות אלו ובו בזמן גם מעצבות אותן. דומה הדבר לניסיון של אדם למשוך עצמו מעלה בציציות ראשו שלו: בסופו של דבר איננו יכולים באמת לבחון, וממילא להצדיק, דבר מה מנקודת מבט ניטראלית לחלוטין, Sub Specie Aeternitatis.

ח.
אם כך, מה אנו כן יכולים לומר על המערכות הללו בתור שכאלו? מדוע בכלל לקבל על עצמנו את מרותה של ההלכה מלכתחילה?

ראשית אומר כי אנו יכולים להשיב רק תשובה כללית מאוד ואינטואיטיבית בלבד על השאלה אם מוסד מסוים הוא טוב אם לאו. זאת תוך כדי הבנה שכל תיאוריה מפורטת שהיא באשר לאופן פעולתו ומידת תועלתו או טוּבו של המוסד הריהי יומרנית במקרה הטוב. במקרה הרע, עלולה תיאוריה כזאת להוביל אלי חורבן – כאשר מנסים "לשפץ" את המוסד לאור התיאוריה.

מעבר לכך אפשר לומר שני דברים בעלי משקל לטובת קבלת ההלכה או מערכות מסוגה:

ט.
העניין הראשון עניינו עדיפותן של מערכות מסורתיות על פני מערכות מלאכותיות – שנוצרו במודע – באופן כללי. העניין השני הוא כי ייתכן ובאמת אין לנו אלטרנטיבה אחרת מאשר לקבל מערכות אלו אף שלפעמים אנו מדמים לעצמנו אלטרנטיבות למיניהן העומדות לרשותנו.

וכעת אסביר את כוונתי:

ראשית, קיים יתרון מובנה למערכות מסורתיות על פני יצירות אנושיות חדשות יותר. מערכת חדשה בנויה על הידע והאינטלקט של אדם אחד או של קבוצת אנשים ומעולם לא נוסתה. מערכת מסורתית, לעומת זאת, בנויה על מאות ואלפי שנים של ניסוי ותעייה והתמודדות עם הבעיות עליהם באה המערכת לענות – תהיינה אלה אשר תהיינה.

השופט אוליבר וונדל הולמס היה אומר כי החוק אינו מושתת על החכמה או אף על ידע כי אם על הניסיון. רוצה לומר: ודאי ייתכן שחוק מסוים נוסח בזכות חכמתו של אדם כלשהו או הוצדק על סמך ידע של מספר אנשים (ייתכן גם שנחקק כתוצאה מקנוניה פוליטית אפלה ונגועה בשחיתות). אך השאלה החשובה איננה מדוע נחקק חוק אי שם בעבר כי אם מדוע שימרה אותו המערכת. חוקים רבים נחקקו עקב חכמתם של אנשים, רובם לא שרד את ההיסטוריה. החכמה אינה חזות הכול כי אם הניסיון. חוקים ש"עובדים" נותרו על כנם, וכאלה שלא – נעלמו. המסורת, בתהליך אבולוציוני ארוך, מזקקת את ניסיונם של דורות על גבי דורות.

י.
העניין הנוסף הוא זה: אדם שנולד אל תוך תרבות מסוימת בתוכה גדל וחונך ובה עוצבה אישיותו, ייתכן שאין לו אלטרנטיבה  –  הגם שאלטרנטיבה כזאת קיימת לגבי אנשים אחרים, שנולדו לתוך תרבות אחרת. מדובר כאן במרכיבים עמוקים של הזהות אותם יונק האדם משדי אימו ואשר נמצאים מעל לכל הנמקה רציונאלית. לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים.

מדוע מעל ל-90% מהיהודים אזרחי ישראל מלים את בניהם? מבחינתם פשוט לא קיימת אלטרנטיבה אחרת. חוזרים בשאלה ומסורתיים רבים לא אוכלים פירות ים וחזיר. מדוע? הם פשוט אינם מסוגלים.

באשר לרובנו, זו גם עמדתנו כלפי המערכות הפוליטיות, המשפטיות והכלכליות אשר בתוכן אנו חיים. לבד מכמה משוגעים לדבר המטיפים לשינוי מערכות אלו, עבור רובנו לא קיימת אלטרנטיבה אחרת לבד מזו המוכרת.

יא.
נסכם דברינו עד עתה:
אין לאף אדם יכולת ממשית להגדיר את המושג "הלכה" או לפתח תיאוריה כוללנית עליה. וזאת מג' סיבות:
א. ההלכה משתנה תדיר בהתאם לאופן בו תופסים אותה אלו המקיימים אותה. ממילא הריהי גוף אורגני, לא קונספטואלי אחיד. בתור שכזו, היא חסרה כל הגדרה.
ב. אין בנמצא אדם שיוכל להקיף את מלוא הספקטרום של התחומים בהם עוסקת ההלכה. ההלכה היא יציאה משותפת של מיליוני בני אדם על פני היסטוריה בת אלפי שנים. אין אינטלקטואל אחד יכול להתחרות בניסיון הרב שצבר הגוף האדיר הזה.
ג. בבוחננו את ההלכה, לא מתקיימים תנאים של צופה ונצפה עצמאיים זה מזה. ההלכה משפיעה על הדרך בה אנו בוחנים אותה. אנו יציריה של ההלכה לא פחות משהיא יצירתנו, על כן לא תיתכן בחינה אובייקטיבית שלה כלל.

כמובן שבמסגרת הדיון ההלכתי ניתן לדבר על משמעויות, פונקציות, מטרות וכדומה. אולם מדובר בפרספקטיבה מצומצמת מאד – חכמה שלאחר מעשה. אלו אינן המשמעויות עליהן מתיימרים לדבר ה'מתקנים'. אלו הם טעמים משניים אשר לעולם אל להם להשפיע על ההלכה באופן מודע. הטעמים המשניים הללו לשמירת ההלכה הם זמניים בלבד, שכן תפיסת ההלכה את עצמה משתנה בהתאם לתהפוכות המתרחשות מדור לדור בהשקפותיהם של האנשים המקיימים את ההלכה והמעצבים אותה.

מדבריי אלה יוצא שאי אפשר לקבל הצעה כלשהי בתור טעם שמלכתחילה להלכה ולכן אי אפשר להשתמש בה בתור הצדקה להכנסת שינוי בהלכה. לא שייך לדבר על ההלכה בקטגוריות הללו. ההלכה פשוט "ישנה" ותו לא. היא נתון.

************************

II

יב.
גם אילו כל שאמרתי עד עתה לא היה נכון – גם אילו היינו מסכימים על הגדרה כלשהי להלכה ועל כך שהיא נועדה להשיג מטרה ספציפית – עדיין לא נכון היה, לדעתי, לנקוט בצעדים מהפכניים ולהיענות לקריאותיהם של ה'מתקנים' לשנות את ההלכה בהתאם להבנתנו.

זאת מן הסיבה שלהלן:

גם כשאדם משוכנע שברצונו להגשים מטרה חברתית מסויימת, סביר להניח שבמהפכה הוא יגשים את ההיפך הגמור. גם כאן מורכבות המערכת היא שבעוכרי המהפכן. זהו רעיון של אדמונד ברק ודומה שמאז ימיו עברנו כמה וכמה מהפכות שאכן איששו את אמיתות דבריו. ברק התייחס למהפכה הצרפתית וציין שזאת הביאה בעקביה יותר דיכוי משהיה אי פעם – זאת תחת להביא את החירות שהבטיחה. ברק כתב את רשמיו מהמהפכה הצרפתית ממש בראשית הדרך – כשהמלך עוד ישב על כסאו. אנו יודעים כיום שהמהפכה הובילה למשטר האימים של רובספייר ודנטון ואז לשלטונו האבסולוטי של נפוליאון – כל זאת תוך כדי שפיכת נהרות של דם בדרכה. מאז גם חזינו במהפכה הקומוניסטית, אשר בניסיון להביא רווחה לאנושות המיתה עליה דיכוי, עוני וסבל.

מדוע זה כך? מדוע מהפכות מובילות אל ההיפך ממה שהתכוונו אליו מחולליהן? התשובה טמונה במורכבותן של המערכות המתהפכות. אין יכולת אמיתית לחזות את תוצאותיהן של מהפכות משום שאין מספיק ידע על מנת להבין את המערכות היטב ולחזות תוצאות עתידיות של מעשים עכשוויים[2].

אין הדבר אומר שאל לנו לבצע כל שינוי שהוא. אך מה שזה כן אומר הוא שאל לנו לערוך שינויים גדולים מידיי. על השינויים להיות קטנים ושוליים. ניתן לחזות את תוצאותיהם של שינויים כאלה ביתר הצלחה. ובמקרה הגרוע, אם התוצאות אינן לשביעות רצוננו, ניתן להחזיר את הגלגל אחורה במחיר שאיננו כבד מנשוא.

אך אפילו שינויים כאלו אינם השינויים המשמעותיים באמת. בסופו של דבר, השינויים שבאמת הופכים מערכות על פניהן הינם השינויים שהאנשים השותפים במערכת אפילו אינם מודעים אליהם: שינויים הנוצרים כתוצאה מהכרעות פרטיות נקודתיות של אלפי אנשים. התפיסות האינטואיטיביות הבלתי מודעות של המערכות והיחס כלפיהן משתנים מתקופה לתקופה ובהתאם לכך המערכת מתעצבת מחדש, טיפין טיפין. אך כבמקרה של כדור שלג, שינויים קטנים מצטברים לכדי שינויים גדולים (ולעתים אף נהיים מודעים – אבל רק בדיעבד[3]).

יג.
כאן המקום לשאול לגבי מהפכות שהתרחשו ביהדות: האם הועילו או שמא הזיקו למטרותיהן שלהן? כשאני נזכר בתנועת הרפורמה אינני יכול שלא לתהות כיצד הייתה נראית ההלכה כיום לולא קמה תנועה זו? לדעתי, ייתכן בהחלט שההלכה האורתודוכסית הייתה אז דומה יותר לזו הקונסרבטיבית מאשר למה שבידינו כיום. (אני מודע לחלוטין לעובדה שאי אפשר "להאשים" גורם ספציפי, בתוך התנועה הרפורמית או מחוצה לה, בהקמתה של זו. גורמים רבים חברו יחדיו לבצע את המהפכה הרפורמית – ביניהם כמובן התגובות הריאקציונריות לשינויים במעמדם של היהודים באירופה באותה עת מצד הקהילות המסורתיות. ואכמ"ל). מחשבות דומות לא יכולות שלא לעלות בנוגע לפמיניזם הרדיקלי והתקפתו על עולם ההלכה.

ייתכן שניסיונות הרפורמה גרמו לחשש מפני שינוי אצל רבים וטובים. זהו עניין שראוי להגות בו ולחקרו. פנומן מעניין מאוד, וניכר במיוחד בימינו, הוא לדעתי תוצאה של העניין הזה – ההבדל הגדול בין הפסיקה האשכנזית לזו הספרדית.

החל מימי הראשונים, הפסיקה האשכנזית הייתה הרבה יותר "ליברלית" ופחות צמודה למקורות. הפסיקה הספרדית, כעיקרון, הייתה קשוחה הרבה יותר: מסתמכת על תקדימים ונוטה לא לחלוק על פסקי הקדמונים. זאת לעומת הפסיקה האשכנזית, אשר לא ראתה עצמה כפופה לקדמונים באותה מידה וראתה לעצמה היתר להבין את התלמוד באופן בלתי אמצעי. הרפורמה אצל יהדות אשכנז גרמה להיפוך המגמות. בעוד פסיקת ההלכה הספרדית נשארה באותו המצב כשהייתה, בפסיקה האשכנזית חלה הקצנה שגרמה לה אף לעקוף את זו הספרדית ולעלות עליה בקשיחותה!

יד.
נקודה אחרונה שראוי לציין היא שה'מתקנים' נוטים להתעלם מכללי פסיקה בסיסיים המהווים חלק מן ההלכה ואשר מעולם לא היו שנויים במחלוקת. למשל, הכלל "משמת רב אשי בטלה הוראה" המציין את חתימת התלמוד והכלל "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה". כמו כן, הם מתעלמים פעמים רבות מהלכות שנפסקו בזמנים בהם היה מרכז דתי מוסכם שנהנה מיוקרה בכל רחבי העם – כגון הסנהדרין בירושלים ואח"כ ביבנה, ציפורי ואושא.

בנוסף, אוהבים הם לדבר על כך שההלכה שבידינו עם כל קשיחותה קשורה איך שהוא להיותנו בגלות. לבד מהיות טענה זו טענה ציונית אפיקורסית ידועה אי אפשר להסכים עימה מן הטעם הפשוט שרוב רובה של ההלכה התגבשה בארץ ישראל עוד בזמן הבית. אי אפשר לקבל את ההבחנה בין "גלות" לבין מצבנו עתה. מצבנו עתה אינו שונה מהותית ממצב העם היהודי בזמן ביהמ"ק, או למצער למצבנו מייד לאחר החורבן.

לאור כל זאת, לא הייתי  מקבל את קריאותיהם של ה'מתקנים' לשנות את ההלכה אף אם הייתי מסכים עם קביעותיהם העקרוניות באשר למטרותיה. הן משום שאינני מאמין במהפכות רדיקליות מידיי והן עקב התעלמותם מכללי פסיקה בסיסיים שאיני רואה כל דרך להפרידם מגוף ההלכה עצמו.



[1] תזכורת העורך: הדברים נכתבו בקיץ התשע"א
[2] יכול להיות שידע כזה באופן עקרוני איננו באפשר עקב ריבוי המשתנים במערכת. ראה שנרב, נדב. "על האקראיות"
[3] השווה לעקרון "הינשוף של מינרווה" מאת הגל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה