אני מתראיין ברדיו

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http%3A%2F%2Fpod.icast.co.il%2Fe7b9e486-3955-4b9e-bd63-4468cfaed713.icast.mp3&IndexID=449100&name=iCast

אתגר השמרנות הישראלית: פוסט אורח מאת ר' אריה שטרן

יתרונות השמרנות עבור ישראל

בישראל קיים רקע מתאים לחשיבה שמרנית, ישראל זקוקה לחשיבה שמרנית. מדוע אם כן השיח התרבותי בישראל אינו כולל כמעט חשיבה שמרנית?

בישראל קיימים מכונים והוצאות ספרים "מתקדמים" לרוב, כתבי עת רדיקליים, עתונות שנותנת במה נרחבת למחשבה רדיקלית, וגם בית משפט עליון שנותן לה רוח גבית. מולם, רק מרכז שלם מנסה לתת בימה לחשיבה השמרנית בדיונים ציבוריים ובהוצאת ספרים. היה כתב עת אחד ויחיד לחשיבה שמרנית, "תכלת", גם הוא של מרכז שלם, שנסגר זה עתה.

בישראל קיים רקע מתאים לחשיבה שמרנית. חשיבה שמרנית נותנת ערך רב למסורות העבר, למוסדות שזכו בשרידות היסטורית. חשיבה כזו מפקפקת בחוכמתו של האדם היחיד שחושב שבכוחו להבין את הכל, והיא נרתעת ממהלכים דרמטיים שניתן אולי לראות את תחילתם אך קשה מאוד לחזות את סופם.

לעם ישראל יש מסורת תרבותית ודתית עתיקת יומין, מסורת שאינה רק של עם ישראל אלא מהווה חלק מהתשתית התרבותית והדתית של העולם המערבי כולו. לא בכדי מדברים על התרבות ה 'יהודו – נוצרית'. המסורת היהודית הטביעה את חותמה לא רק על הדתות המונותיאיסטיות אלא גם על החשיבה הפילוסופית הדתית. פילוסופים נוצרים הושפעו ממשנתם של הוגים יהודיים כמו הרמב"ם ור' חסדאי קרשקש, והיו שאף התענינו בקבלה היהודית. ערכים סוציאליים רבים שהוצגו לראשונה ביהדות - יום מנוחה שבועי, צמצום העבדות, יחס הוגן לגר ולזר, צדק כלכלי בסיסי - חלחלו לתרבות העולמית, או במישרין מהיהדות או דרך הנצרות. התנ"ך היהודי הוא 'הספר' בה' הידיעה. גם צורת הדיון התלמודית, הנותנת מקום לדעות חלוקות ש "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", הטרימה במידה מסוימת את החשיבה המודרנית הפלורליסטית, ויש לה מקום נכבד כבסיס לחשיבה דמוקרטית המאפשרת הצגת דעות שונות ומגוונות. חשיבה זו גם מונעת השתלטות של דעה אחת ויחידה, בתתה מקום עקרוני למגוון דעות, ומחנכת לפתיחות והאזנה. 

החשיבה השמרנית המודרנית, המכבדת את העבר ואת נכסיו הרוחניים, יכולה אפוא למצוא בחשיבה היהודית בת ברית. יתירה מזו, כל חברה דתית היא שמרנית באופייה. עומדים לפנינו בני זוג שנראה שניתן לשדך ביניהם.

ישראל זקוקה לחשיבה שמרנית. העולם המערבי יכול עדיין להרשות לעצמו לחיות באשליה שהוא עולם חדש, ללא משקעי העבר הלאומיים והדתיים. החברה האירופית לפחות, היא חברה חילונית ויחסה לנצרות הוא לכל היותר פולקלוריסטי בלבד. הנסיון של איחוד אירופה מצביע על הכיוון של גישור על פערי לאומיות ודת. אירופה למדה את הלקח של מלחמות דת ולאום, ובמיוחד של הנוראות ביניהן, שתי מלחמות העולם שהיו במאה העשרים, והיא מנסה להתנער מהגורמים למלחמות האלו, לאומיות ודתיות.[1]

אירופה גם מעדיפה לעצום עינים מול איומים לאומיים ודתיים העומדים בפתחה, בעיקר מצד האסלאם המתחזק באירופה. האפשרות שאירופה נתנה למוסלמים רבים לבוא בשעריה נבעה גם היא מההנחה שזמן הלאומיות והדת חלף, וכל בני בשר ירצו בתיקון עולם בהתאם לתרבות המערבית המודרנית והחילונית. כיצד ניתן לעלות על הדעת שבר דעת יעדיף לחיות בעולם אחר מאשר העולם המערבי השופע והנאור? אם אירופה עדיין חפצת חיים היא, היא תיאלץ להתפכח מאשליה זו בשלב זה או אחר, או לחדול מלהתקיים כישות תרבותית עצמאית ולהבלע בחוק השריעה.

בישראל אין לנו את הזכות הזו. המדינות המקיפות אותנו שרויות בהילולה מתמדת של דתיות ולאומיות על גבול הלאומנות, ואין לנו ברירה אלא להיות מוכנים לשמירה על קיומנו. במזרח, כל נסיון לפשרה עלול להתפרש כחולשה. מושגי הכבוד תקפים כאן כבימי קדם.

הצורך בחשיבה שמרנית נחוץ לא רק לקיום היומיומי אלא גם כבסיס אידיאולוגי לקיומנו הלאומי. החברה בישראל מפוצלת לזרמים ולתתי זרמים. חשיבה שמרנית המכירה במוסדות הלאום והמכבדת את המסורות, עשויה ליצור מכנה משותף לאיחוד הצבור.

מאידך, הנטיה השמרנית לתמוך בכלכלה חופשית ובדמוקרטיה, מתאימה לנטית הלב של רבים בצבוריות הישראלית. הפקפוק הבסיסי של החשיבה השמרנית בטובו הבסיסי של האדם, מסביר את החשש המתמיד של מדינה במצור ממזימות של אויביה, ואינו מאפשר לסמוך על ההנחה שגם בצד השני נמצאים בני אדם נאורים שכל חפצם הוא בשלום ובאחווה.[2]

פירוט

נעמיק קצת בתפיסות השמרניות.

הנחת יסוד אחת היא שהשלם גדול מחלקיו. במוסדות הקיימים יש ללא ספק ליקויים שצריך לתקנם, אולם שקועים בהם חוכמת מצטברת של דורות שהאדם היחיד, חכם ככל אשר, יהיה אינו מסוגל להקיף. מוסדות אלו נוצרו מתוך נסיון מצטבר של תהליכים ותהליכים נגדיים עד שהגיע לשיווי משקל. נסיון לערער אותם עלול להיות הרסני.

לדוגמא, הפורמליות של מערכת המשפט עלולה לגרום עוול ליחיד שאינו יודע להציג את טענותיו לפי כללי הפורמליות הנדרשים, אולם נסיון לבנות מערכת משפט חדשה, המשוחררת מהכללים הקודמים ומבקשת לעשות אך ורק צדק, תביא למערכת חסרת כל כללים שנזקה מרובה מתועלתה.

השמרן יכול להיות מבקר חריף של הדת שהוא חי בקרבה. אם הוא בעל רגש דתי, הוא יבקר את השגרה הדתית, את קפיאת הטקסים ואת שימת הדגש על פרטים טכניים. אם הוא חילוני או אתאיסט, הוא עשוי להתיחס לדת כדבר שעבר עליו הכלח, לראות את הממסדים הדתיים כמערכות אינטרסנטיות שנושאות שם שמים לשווא, ועושות את הדת קרדום לחפור בה.

בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, השמרן לא ימהר להרוס את המוסדות הדתיים. ככל אשר יכעס על מערכת המשפט הדתית, הוא יהסס מלהמליץ על פירוקה. השמרן עשוי אישית לסלוד מטקסים דתיים מסוימים, אך הוא לא יעיז לבטלם. גם אם השמרן אישית הוא פמיניסט נלהב, הוא לא יציע למנות אשה לחזנית בבית כנסת אורתודוכסי. השמרן יימנע מצעדים אלו, למרות שאולי הוא חושב שהם נכונים ורצויים, כי הוא מודע שהוצאת לבנה אחת עלולה למוטט את כל הבנין.

דוגמא נוספת: מבנה המשפחה. השמרן מודע לכך שמבנה המשפחה המקובל במערב אינו המבנה היחידי האפשרי. קיימות חברות המתירות פוליגמיה, ובימינו קיימות גם משפחות חד הוריות בווריאציות שונות. למרות זאת, השמרן יתמוך במבנה המקובל, הואיל וכיום הוא די הוכיח את עצמו. הוא מספק משפחה מלאה לילדים, ושומר על מעמד האשה בבית. נסיונות לערעור מבנה המשפחה נעשו בקיבוצים בישראל והם הסתיימו בחזרה למבנה המקובל של אבא, אמא וילדים.

השמרן במערב וודאי שיתמוך בסדר הדמוקרטי המקובל, הן מבחינת יציבותו והן משום שהוא מתאים להשקפת עולמו הכללית. שמרן אמיתי לא ינסה לכפות בכח דמוקרטיה על חברה שחיה במונרכיה, למרות אהדתו את הדמוקרטיה. הוא מודע לכך שבחברה שאינה מורגלת בדמוקרטיה, מעבר חפוז וכפוי לדמוקרטיה עלול להסתיים באנרכיה.

הבעייתיות שבשמרנות 

אנחנו מורגלים למהפכנים מסוג אחד, מהפכנים הרוצים להרוס את העולם הנוכחי ולבנות עולם חדש.

אולם קיימת מהפכנות מסוג אחר שגם עימה השמרן צריך להתמודד - מהפכנות ריאקציונרית: של "חדש ימינו כקדם".

במקרה זה, ההבדל בין המהפכן הריאקציונרי לשמרן אינו מתבטא בהעדפת ההווה על פני העתיד, אלא המהפכן רוצה לחזור לתקופת זוהר שמלפני אלפיים שנה ואילו השמרן מתבצר בתקופה האחרונה.

למהפכן מהסוג השני יש יתרון על פני מהפכן מהסוג הראשון, הוא לפחות טוען שיש לו תקדימים היסטוריים, מה שמקשה על השמרן להשיב את התשובה שהוא משיב למהפכן הראשון: שהצעותיו עוד לא עברו את מבחן המעשה.

בהתמודדות עם מהפכן מהסוג השני מתגלה חוסר העקביות הקיימת בשמרנות המודרנית, היא נגד מהפכנות, אך היא מאמצת את המהפכנות של העבר. השמרנות תטען להגנתה שאמנם היא נגד רבולוציות, אך היא בעד שיפורים קטנים והדרגתיים. תהליך זה מציג את השמרנות אולי כחכמה, אך כחסרת תנופה וכנגררת.

למרות זאת, ברור שהשמרנות חשובה וחיונית ולו רק כדי למנוע תהליך אינסופי של מהפכות ומהפכות נגד, המלוות בשפך דם ובאיבוד ממון רב.

בתחילת המאמר הועלתה השאלה מדוע כמעט ואין בישראל חשיבה שמרנית. כעת נחריף את השאלה  ונשאל: האם תתכן חשיבה שמרנית ישראלית? השאלה אולי תשמע מוזרה אחר שראינו את המסורת המפוארת ואת הנחיצות של החברה השמרנית, אולם זו עדיין שאלה בסיסית שיש להעלות.

בעייתיות של שמרנות בישראל

הציונות והקמת מדינת ישראל היו פעולות מהפכניות. עצם הקמת מדינת ישראל סותרת את החשיבה השמרנית.

אין מדובר במדינה שקיימת כבר מאות שנים ויש לה מסורת שמן הראוי לשמור עליה. מדינת ישראל היא מדינה חדשה שאין לה מסורת כמו למדינות האירופאיות. הלאומיות שלה אינה ברורה מאליה ולא ניתן לתאר נכון את הלאומיות הישראלית במונחים של לאומיות אירופית.

בהתאם לחלוקת טיפוסי המהפכנים לעיל, הציונות כללה בתוכה שני סוגי מהפכנות, מהפכנות של בנית עם חדש, ומהפכנות של השבת עטרה ליושנה.

בחלוקה גסה, הציונות הדתית וחלק מזו הרוויזיוניסטית חשבו על חידוש ימינו כקדם, כולל יחס חיובי למסורת הדתית, ואילו הציונות החילונית, לפחות בגירסאות הסוציאליסטיות שלה, התמקדה בעיקר במהפכנות מסוג שני: החל מיצירת סוציאליזם מושלם במדינת ישראל וכלה ביצירת עם חדש שיש לו קשרים מועטים וסלקטיביים לעבר.

הרעיון שהיהודי אמור לקחת את גורלו בידיו, היה רעיון מהפכני וחדש. היהדות בגלות לא עלתה בחומה.

יעקב טלמון, במאמרו "יהודים והמהפכה", תאר יפה כיצד היהודים השתלבו בכל התנועות המהפכניות באירופה החל מהמאה התשע עשרה. היהודים היו השאור שבעיסה בכל תנועה מהפכנית, ומטרתם היתה להתעלות מעל ללאומיות. הם שאפו לתיקון העולם כולו, הואיל וממילא לא היתה להם זיקה ללאום שבתוכו ישבו.

הציונים, אולי עקב אכזבות ממהפכות עולמיות, פנו לכיוון הלאומי, אולם כיוון לאומי חדש ביותר. לאומיותם הייתה לאומיות בסגנון מודרני, משיחית לעתים, אך לא דתית. תהליך המודרניזציה של היהודים היווה מהפכה נגד הקיום היהודי ונגד הדת היהודית. אפילו בציונות הדתית נשמעו קולות של רענון הדת.

מכאן שמדינת ישראל נבנתה על אתוס מהפכני.

שימורה של מדינת ישראל באמצעות מחשבה שמרנית, מהווה סתירה מיניה וביה.

שמרנות במדינת ישראל, אפוא, היא עצמה מהפכנות.

חשיבה שמרנית במדינת ישראל תלקה מימין ומשמאל, הן מהחילוניות המהפכנית ה"מתקדמת" והן מהדתיות המהפכנית הריאקציונרית - שלטעמה השמרנות לא תהיה לעולם מספיק שמרנית.

מכאן, ביסוס מחשבה שמרנית בישראל הוא אתגר מהפכני אמיתי.

---

[1] הקומוניזם והנאציזם לכאורה היו תנועות חילוניות, אך לשתיהן היו מאפיינים דתיים ברורים, אמונה בתיקון עולם, בטחון מוחלט בנכונותו הטוטאלית של הרעיון ומסירות לרעיון עד כדי מסירות נפש.

[2] בניתוח זה אני צועד בעקבותיו של תומס סואל בספרו "עימות בין השקפות", ירושלים ... סואל מציג שתי השקפות בסיסיות על אופיו של האדם, והוא קורא להם, ההשקפה הגדורה וההשקפה שאינה גדורה. ההשקפה הגדורה היא השקפה פסימית ביסודה, המכירה במגבלות המין האנושי ואינה מצפה לשינויים דרסטיים. השקפה השניה מאמינה בפוטנציאל של המין האנושי ומאשימה את המוסדות הקיימים, השלטון ובפרט החינוך, בהנצחת העוולות הקיימות. אם רק תינתן ההזדמנות לניקוי העולם, ניקוי אלים ומוחלט, יקום עולם חדש וטהור על חורבות העולם הקודם.

"..זאת התורה לא תהא מוחלפת": על הבעייתיות שבשינוי ההלכה. פוסט אורח מאת הרב חנן אטלס

[הערת העורך: הדברים נכתבו במקור בקיץ התשע"א ועתה מועלים לרשת ברשות המחבר]

I

א.

ניתן להבחין בשני סוגי מניעים אצל "מתקנים" למיניהם, המטיפים להכנסת שינויים בהלכה:

מניעים אקסטרנאליסטיים ומניעים אינטרנאליסטיים.

מניעים אקסטרנאליסטיים – אלו מניעים חוץ-הלכתיים. למשל: קריאה לשינוי ההלכות הנוגעות לנשים הבאה מתוך מניעים פמיניסטיים נעשית בשם השקפת עולם שאיננה שאובה מתוך ההלכה כי אם מחוצה לה. מניעים אינטרנאליסטיים, אלו מניעים פנים-הלכתיים. להלן ארחיב יותר בנוגע לאחרונים.

למניעים אקסטרנאליסטיים אינני מעוניין להתייחס ברשימה זו. אך אומר בקיצור רק זאת: אדם המחזיק בכנות בערך כלשהו ובד בבד חי חיים הלכתיים נאלץ להתאים את ההלכה לערך זה – זאת לשם השקטת הדיסונאנס הקוגניטיבי המשתק את היכולת לתפקד באופן תקין מבחינה הלכתית.

אם להשתמש בדוגמה שכבר נקטתי בה, הויכוח אודות הפמיניזם הניטש כיום בחברה האורתודוכסית איננו ויכוח פנים-הלכתי. הויכוח הוא ערכי. הדוגלים בפמיניזם מנסים להתאים את ההלכה לערכיהם. השמרנים, לעומת זאת, יתנגדו לשינויים מתוך שמרנות: אף היא מערכת ערכים חוץ-הלכתית. ההכרעות ההלכתיות, במקרה זה, תהיינה פועל-יוצא של התפיסות החוץ-הלכתיות.

אמנם שני הצדדים בד"כ ישתמשו ברטוריקה הלכתית על מנת להצדיק את עמדותיהם הערכיות, אבל זה כבר סיפור אחר.

ב.

מניעים אינטרנאליסטיים נחלקים לשניים: מניעים הלכתיים ממש ומניעים אותם נהוג לכנות "מטא-הלכתיים" או "מחשבתיים" וכדומה. את המניעים ההלכתיים יש לנתח באמצעות כלי הפסיקה ההלכתית. מניעים מטא-הלכתיים, לעומת זאת, נדונים בדרך כלל במישור ההגותי ועימם ברצוני להתמודד כאן.

סכמה של טיעון מטא-הלכתי טיפוסי לשינוי בהלכה נראית כך:

1.                 להלכה (למערכת ההלכתית בכללותה או להלכה ספציפית) ישנה מטרה מסוימת.

2.                 כיום אין ההלכה ממלאת מטרה זו כראוי.

3.                 על כן יש לשנות את ההלכה על מנת שזו תחזור למלא את ייעודהּ.

להלן אשתדל להראות את הבעייתיות הקיימת, לדעתי, בכל אחד משלבי הטיעון.

*************************

ג.

רעיונות מחשבתיים למיניהם בדבר טעמי המצוות הנם יפים כשלעצמם והם ודאי מוסיפים טעם ומשמעות לקיום המצוות. אך שימוש בטעמים אלו על מנת להטיף לשינוי ההלכה הוא כבר עניין בעייתי, לדעתי.

כאשר אנו מדברים על טעם ההלכה או על משמעותה ניתן להבין זאת בשתי אופנים:

1.                 טעם שמלכתחילה: תשובה לשאלה מדוע ההלכה היא כפי שהיא, או מדוע נתנהּ אלוהים, או מדוע על היחיד לקיימה.

2.                 טעם שבדיעבד: המשמעות שמוצא אדם המקיים את ההלכה בקיומהּ.

טעם אשר יכול לשמש כמניע לגיטימי (במסגרת הפסיקה האורתודוקסית המקובלת) להכנסת שינוים בהלכה יתיימר להשתייך לסוג הראשון. שכן במובן השני אין הטעם משפיע על ההלכה אלא רק מוענק לה אחר מעשה. רק במובנו הראשון יכול הטעם להשפיע באופן לגיטימי על הפסיקה ההלכתית כפי שמבקשים ה'מתקנים' לעשות. ה'מתקנים' מבקשים לערוך שינוים במערכת ההלכתית על סמך תיאוריה שפיתחו לגבי מהותה או לגבי הלכה קונקרטית. זהו עניין בעייתי, לדעתי, ואסביר מדוע:

ד.

האמת מוכרחה היא להיאמר והיא: ישנן מערכות שאיננו מסוגלים לעסוק בהן באופן כוללני. אין הדבר אומר שאיננו יכולים לעסוק בהן כלל. ניתן לדון באשר לנקודות מסוימות במערכות אלו, אולם אין לנו יכולת להבין אותן על בוריין ולפתח לגביהן תיאוריות מקיפות. על מערכות אלו נמנות הציביליזאציה עצמה ומוסדותיה: מערכות המשפט, הכלכלה, המערכת הפוליטית וכו'. פרידריך האייק נודע בכך שהוא פיתח במאה ה-20 את ההשקפה אותה אני מציג במיוחד בתחום הכלכלה. אך שותפים להשקפה זו הוגים רבים מדיסציפלינות שונות במאות השנים האחרונות. הוגים אלו היוו אופוזיציה למקהלה הקולנית-עד-מאוד אשר הטיפה ל"קידמה" ושקראה לעידנהּ "עידן הנאורות" – בחשבה כי ניתן להסדיר כל התנהלוּת אנושית באופן רציונאלי.

אפרט מדוע, לדעתי, אין אנו באמת מסוגלים לכך:

ה.

ראשית, אין בנמצא אדם עלי אדמות אשר יוכל להכיל את כל הידע הרב הנדרש על מנת להגיע להבנת עניינים אלו על בוריים, לא כל שכן להתמצא בידע זה ולהתמקצע בשימוש בו. זאת אף אילו היה הידע מונח היכן שהוא (והוא לא! הרי אנו כל הזמן משנים את התיאוריות והתפיסות שלנו לגבי המציאות).

הבה ניקח דוגמא מן המתרחש ממש עכשיו: המהפכות בעולם הערבי[1]. אף אחד מן המומחים לא חזה את מה שקרה. גם מאז שהחלו המאורעות, רובם מברברים להגים אשר תוך כדי דיבור מתגלים כשטויות. לא מזמן קראתי על מחקר שנערך בארה"ב ממנו עלה כי מומחים בתחומים כאלו צודקים רק ב-16% מתחזיותיהם, כאשר תחזיות אקראיות הצליחו ב-33%! עדיף כבר להטיל מטבע מלהתייעץ עם מומחים. בבורסה ישנה שיטת השקעה הנקראת "הליכת אקראי". שיטה זו הומצאה כשהתברר כי מניות שנבחרו באקראי על ידי קופים הניבו תשואה גדולה יותר מאשר זו שמניבה כל שיטת השקעה אחרת.

ו.

בנוסף, מדובר במערכות אורגניות מעצם מהותן. אין כאן בנייה יסודית ומושכלת של דבר-מה מן המסד עד לטפחות. אין מדובר ביצירות מכוונות של אנשים אשר פיתחו תיאוריות מסודרות אשר כל עניין בהן נובע באופן לוגי מעניין אחר והוציאו אותן לפועל בדיוק כפי שתכננו. תחת זאת, מדובר במערכות אקלקטיות של טלאי על גבי טלאי, אריח על גבי לבנה, כאשר כל התפתחות איננה דומה לחברתה. אמונותיו של כל דור שונות מאלו של קודמו, וממילא כל דור מבין את המערכות הללו באופן שונה ומשפיע עליהן, ואף מעצב אותן לצרכיו, בהתאם להבנתו זו. אם כן, מעצם טיבן של מערכות אלה לא ניתן להגיד עליהן דברים כלליים כלשהם בעלי ערך – שמחד לא יהיו אמורפיים או טריוויאליים, ומאידך יהיו נכונים.

קיימים מושגים, מערכות ומוסדות אשר אינם ניתנים להגדרה או לאפיון כללי. ויטגנשטיין שיגע את עצמו כל חייו בניסיון למצוא הגדרה לכל מונח בשפה עד שהתייאש מכך והקדיש לתיאור ייאושו זה את שארית פועלו הפילוסופי. דעותיו המאוחרות נכונות לא רק לגבי מונחים בשפה אלא גם לדברים רבים נוספים אשר אף הם אינם יצירות מלאכותיות כי אם ישויות אורגניות אשר התפתחו במשך דורות על גבי דורות ואין כיוון התפתחות אחד שלהן דומה לחברו כלל. אני טוען שההלכה היא אחת מישויות אורגניות אלו.

כל המצוי במחקר ההלכתי יודע שהרציונאל של ההלכות שנחקקו בכל עידן היה פשוט ומובן לאנשים שחיו באותו הזמן אך לאו דווקא לאלו שחיו יותר מאוחר. בתקופת התנ"ך דיני הקרבנות או דיני פרה אדומה לא עוררו כל שאלה – הם מתבקשים על רקע התרבות של התקופה. מאוחר יותר, חז"ל התקשו בהבנת הנושאים הללו וניסו למצוא להלכות אלה משמעויות אחרות מאשר המשמעויות המקוריות. באותו אופן, כל סייגי חז"ל וגדריהם נבעו מתוך הבנתם את המערכת ההלכתית והתאימו למצב החברתי של זמנם ולכן היו הגיוניים לחלוטין בעת בה ניתקנו. כיום הם בלתי מובנים לרבים ועל כן אנו מחפשים להם משמעויות קיומיות כלשהן שייתנו טעם לשמירתם. 

ז.

אך מדובר במשהו הרבה יותר יסודי מכך.

כאן המקום לציין נקודה חשובה באשר למהותה של ההלכה: ההלכה, לדעתי, אינה גוף העומד בפני עצמו. הקורפוס ההלכתי שאנו חוזים בו על פני השטח הוא רק קצה הקרחון של משהו פרימורדיאלי הרבה יותר, אשר מושרש עמוק-עמוק בתרבות היהודית שלנו, שהיא הורת ההלכה. 

אדגים זאת:

ישנן הלכות לגביהן תעמוד הפסיקה על רגליה האחוריות ויהי מה: למן אחרון פשוטי העם בקצה האחד ועד הדתי האקדמאי האפיקורוס בקצה השני – כולם ירגישו ויודו שזוהי ההלכה ואין בלתה. לעומת זאת, תיתכן הלכה אשר במחי-יד יבטלוה ללא הנד עפעף. לדוגמא: החזו"א למעשה ביטל באמתלה של מה בכך את הלכת "מורידין ואין מעלין" האמורה באפיקורוס. הבה נשאל את עצמנו: מה היה קורה לולא היה החזו"א פוסק מה שפסק בעניין זה –  האם אז היה מאן דהו מרגיש חובה בעצמו לקיים הלכה זו? האם היה מאן דהו (לבד אולי מכמה משוגעים שבטלה דעתם אצל כל אדם) מתנהג בהתאם להלכה זו? ודאי שלא!!! החזו"א לא ביטל כאן הלכה קיימת אלא למעשה קבר רשמית הלכה אשר מתה זמן רב קודם לכן. כל שעשה החזו"א היה לתת לזה ביטוי בכתובים. אך עכשיו, לו יצויר שיתיר מאן דהו שימוש בחשמל בשבת, הלא מיד יסקלוהו בכיכר העיר, ינדוהו ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה. זאת למרות שמבחינה הלכתית צרופה קשה מאוד לאסור את החשמל: הפוסקים עמלו קשות למצוא לאיסור כזה סיבות מתחת לאדמה (למשל: החידוש המוזר של החזו"א בעניין בונה).

מדוע זה כך?

בסופו של דבר ההלכה נקבעת על ידי קהילת מקיימיה גם כשאינם מודעים לכך. ההלכה היא ביטוי לרחשי-לבה העמוקים של קהילה זו. כמובן שאין הקשר הנ"ל חד סטרי: הלכה, כיון שנוצרה, משפיעה ופורטת על נימיהם העמוקים ביותר של מקימיה, אשר בתורם שוב שבים ומשפיעים על ההלכה. וחוזר חלילה.

ההלכה מושרשת בפסיכולוגיה שלנו, היא מסדירה את הסוציולוגיה שלנו, היא קשורה קשר בל יינתק להיסטוריה שלנו ומקיימת יחסי גומלין עמוקים עם התרבות שלנו. היא עומדת בטבורה של זהותנו, או לפחות משפיעה עליה באופן משמעותי.

ההלכה, אם כן, קובעת במידה רבה את עצם האופן בו אנו בוחנים דברים. כאשר אנו חופרים עמוק מידיי ומגיעים ממש אל אדני קיומנו והווייתינו ומנסים לחשוף את יסודותיהם (וזהו, הרי, אשר אנו עושים בבוחננו מערכות אלו), הכלים שבאמצעותם מבקשים אנו לבחון את העניין מושתתים על אותו העניין עצמו שאנו בוחנים. הן מחשבותינו והן רגשותינו מעוצבות על ידי מערכות אלו ובו בזמן גם מעצבות אותן. דומה הדבר לניסיון של אדם למשוך עצמו מעלה בציציות ראשו שלו: בסופו של דבר איננו יכולים באמת לבחון, וממילא להצדיק, דבר מה מנקודת מבט ניטראלית לחלוטין, Sub Specie Aeternitatis.

ח.

אם כך, מה אנו כן יכולים לומר על המערכות הללו בתור שכאלו? מדוע בכלל לקבל על עצמנו את מרותה של ההלכה מלכתחילה?

ראשית אומר כי אנו יכולים להשיב רק תשובה כללית מאוד ואינטואיטיבית בלבד על השאלה אם מוסד מסוים הוא טוב אם לאו. זאת תוך כדי הבנה שכל תיאוריה מפורטת שהיא באשר לאופן פעולתו ומידת תועלתו או טוּבו של המוסד הריהי יומרנית במקרה הטוב. במקרה הרע, עלולה תיאוריה כזאת להוביל אלי חורבן – כאשר מנסים "לשפץ" את המוסד לאור התיאוריה.

מעבר לכך אפשר לומר שני דברים בעלי משקל לטובת קבלת ההלכה או מערכות מסוגה:

ט.

העניין הראשון עניינו עדיפותן של מערכות מסורתיות על פני מערכות מלאכותיות – שנוצרו במודע – באופן כללי. העניין השני הוא כי ייתכן ובאמת אין לנו אלטרנטיבה אחרת מאשר לקבל מערכות אלו אף שלפעמים אנו מדמים לעצמנו אלטרנטיבות למיניהן העומדות לרשותנו.

וכעת אסביר את כוונתי:

ראשית, קיים יתרון מובנה למערכות מסורתיות על פני יצירות אנושיות חדשות יותר. מערכת חדשה בנויה על הידע והאינטלקט של אדם אחד או של קבוצת אנשים ומעולם לא נוסתה. מערכת מסורתית, לעומת זאת, בנויה על מאות ואלפי שנים של ניסוי ותעייה והתמודדות עם הבעיות עליהם באה המערכת לענות – תהיינה אלה אשר תהיינה.

השופט אוליבר וונדל הולמס היה אומר כי החוק אינו מושתת על החכמה או אף על ידע כי אם על הניסיון. רוצה לומר: ודאי ייתכן שחוק מסוים נוסח בזכות חכמתו של אדם כלשהו או הוצדק על סמך ידע של מספר אנשים (ייתכן גם שנחקק כתוצאה מקנוניה פוליטית אפלה ונגועה בשחיתות). אך השאלה החשובה איננה מדוע נחקק חוק אי שם בעבר כי אם מדוע שימרה אותו המערכת. חוקים רבים נחקקו עקב חכמתם של אנשים, רובם לא שרד את ההיסטוריה. החכמה אינה חזות הכול כי אם הניסיון. חוקים ש"עובדים" נותרו על כנם, וכאלה שלא – נעלמו. המסורת, בתהליך אבולוציוני ארוך, מזקקת את ניסיונם של דורות על גבי דורות.

י.

העניין הנוסף הוא זה: אדם שנולד אל תוך תרבות מסוימת בתוכה גדל וחונך ובה עוצבה אישיותו, ייתכן שאין לו אלטרנטיבה  –  הגם שאלטרנטיבה כזאת קיימת לגבי אנשים אחרים, שנולדו לתוך תרבות אחרת. מדובר כאן במרכיבים עמוקים של הזהות אותם יונק האדם משדי אימו ואשר נמצאים מעל לכל הנמקה רציונאלית. לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים.

מדוע מעל ל-90% מהיהודים אזרחי ישראל מלים את בניהם? מבחינתם פשוט לא קיימת אלטרנטיבה אחרת. חוזרים בשאלה ומסורתיים רבים לא אוכלים פירות ים וחזיר. מדוע? הם פשוט אינם מסוגלים.

באשר לרובנו, זו גם עמדתנו כלפי המערכות הפוליטיות, המשפטיות והכלכליות אשר בתוכן אנו חיים. לבד מכמה משוגעים לדבר המטיפים לשינוי מערכות אלו, עבור רובנו לא קיימת אלטרנטיבה אחרת לבד מזו המוכרת.

יא.

נסכם דברינו עד עתה:

אין לאף אדם יכולת ממשית להגדיר את המושג "הלכה" או לפתח תיאוריה כוללנית עליה. וזאת מג' סיבות:

א. ההלכה משתנה תדיר בהתאם לאופן בו תופסים אותה אלו המקיימים אותה. ממילא הריהי גוף אורגני, לא קונספטואלי אחיד. בתור שכזו, היא חסרה כל הגדרה.

ב. אין בנמצא אדם שיוכל להקיף את מלוא הספקטרום של התחומים בהם עוסקת ההלכה. ההלכה היא יציאה משותפת של מיליוני בני אדם על פני היסטוריה בת אלפי שנים. אין אינטלקטואל אחד יכול להתחרות בניסיון הרב שצבר הגוף האדיר הזה.

ג. בבוחננו את ההלכה, לא מתקיימים תנאים של צופה ונצפה עצמאיים זה מזה. ההלכה משפיעה על הדרך בה אנו בוחנים אותה. אנו יציריה של ההלכה לא פחות משהיא יצירתנו, על כן לא תיתכן בחינה אובייקטיבית שלה כלל.

כמובן שבמסגרת הדיון ההלכתי ניתן לדבר על משמעויות, פונקציות, מטרות וכדומה. אולם מדובר בפרספקטיבה מצומצמת מאד – חכמה שלאחר מעשה. אלו אינן המשמעויות עליהן מתיימרים לדבר ה'מתקנים'. אלו הם טעמים משניים אשר לעולם אל להם להשפיע על ההלכה באופן מודע. הטעמים המשניים הללו לשמירת ההלכה הם זמניים בלבד, שכן תפיסת ההלכה את עצמה משתנה בהתאם לתהפוכות המתרחשות מדור לדור בהשקפותיהם של האנשים המקיימים את ההלכה והמעצבים אותה.

מדבריי אלה יוצא שאי אפשר לקבל הצעה כלשהי בתור טעם שמלכתחילה להלכה ולכן אי אפשר להשתמש בה בתור הצדקה להכנסת שינוי בהלכה. לא שייך לדבר על ההלכה בקטגוריות הללו. ההלכה פשוט "ישנה" ותו לא. היא נתון.

************************

II

יב.

גם אילו כל שאמרתי עד עתה לא היה נכון – גם אילו היינו מסכימים על הגדרה כלשהי להלכה ועל כך שהיא נועדה להשיג מטרה ספציפית – עדיין לא נכון היה, לדעתי, לנקוט בצעדים מהפכניים ולהיענות לקריאותיהם של ה'מתקנים' לשנות את ההלכה בהתאם להבנתנו.

זאת מן הסיבה שלהלן:

גם כשאדם משוכנע שברצונו להגשים מטרה חברתית מסויימת, סביר להניח שבמהפכה הוא יגשים את ההיפך הגמור. גם כאן מורכבות המערכת היא שבעוכרי המהפכן. זהו רעיון של אדמונד ברק ודומה שמאז ימיו עברנו כמה וכמה מהפכות שאכן איששו את אמיתות דבריו. ברק התייחס למהפכה הצרפתית וציין שזאת הביאה בעקביה יותר דיכוי משהיה אי פעם – זאת תחת להביא את החירות שהבטיחה. ברק כתב את רשמיו מהמהפכה הצרפתית ממש בראשית הדרך – כשהמלך עוד ישב על כסאו. אנו יודעים כיום שהמהפכה הובילה למשטר האימים של רובספייר ודנטון ואז לשלטונו האבסולוטי של נפוליאון – כל זאת תוך כדי שפיכת נהרות של דם בדרכה. מאז גם חזינו במהפכה הקומוניסטית, אשר בניסיון להביא רווחה לאנושות המיתה עליה דיכוי, עוני וסבל.

מדוע זה כך? מדוע מהפכות מובילות אל ההיפך ממה שהתכוונו אליו מחולליהן? התשובה טמונה במורכבותן של המערכות המתהפכות. אין יכולת אמיתית לחזות את תוצאותיהן של מהפכות משום שאין מספיק ידע על מנת להבין את המערכות היטב ולחזות תוצאות עתידיות של מעשים עכשוויים[2].

אין הדבר אומר שאל לנו לבצע כל שינוי שהוא. אך מה שזה כן אומר הוא שאל לנו לערוך שינויים גדולים מידיי. על השינויים להיות קטנים ושוליים. ניתן לחזות את תוצאותיהם של שינויים כאלה ביתר הצלחה. ובמקרה הגרוע, אם התוצאות אינן לשביעות רצוננו, ניתן להחזיר את הגלגל אחורה במחיר שאיננו כבד מנשוא.

אך אפילו שינויים כאלו אינם השינויים המשמעותיים באמת. בסופו של דבר, השינויים שבאמת הופכים מערכות על פניהן הינם השינויים שהאנשים השותפים במערכת אפילו אינם מודעים אליהם: שינויים הנוצרים כתוצאה מהכרעות פרטיות נקודתיות של אלפי אנשים. התפיסות האינטואיטיביות הבלתי מודעות של המערכות והיחס כלפיהן משתנים מתקופה לתקופה ובהתאם לכך המערכת מתעצבת מחדש, טיפין טיפין. אך כבמקרה של כדור שלג, שינויים קטנים מצטברים לכדי שינויים גדולים (ולעתים אף נהיים מודעים – אבל רק בדיעבד[3]).

יג.

כאן המקום לשאול לגבי מהפכות שהתרחשו ביהדות: האם הועילו או שמא הזיקו למטרותיהן שלהן? כשאני נזכר בתנועת הרפורמה אינני יכול שלא לתהות כיצד הייתה נראית ההלכה כיום לולא קמה תנועה זו? לדעתי, ייתכן בהחלט שההלכה האורתודוכסית הייתה אז דומה יותר לזו הקונסרבטיבית מאשר למה שבידינו כיום. (אני מודע לחלוטין לעובדה שאי אפשר "להאשים" גורם ספציפי, בתוך התנועה הרפורמית או מחוצה לה, בהקמתה של זו. גורמים רבים חברו יחדיו לבצע את המהפכה הרפורמית – ביניהם כמובן התגובות הריאקציונריות לשינויים במעמדם של היהודים באירופה באותה עת מצד הקהילות המסורתיות. ואכמ"ל). מחשבות דומות לא יכולות שלא לעלות בנוגע לפמיניזם הרדיקלי והתקפתו על עולם ההלכה.

ייתכן שניסיונות הרפורמה גרמו לחשש מפני שינוי אצל רבים וטובים. זהו עניין שראוי להגות בו ולחקרו. פנומן מעניין מאוד, וניכר במיוחד בימינו, הוא לדעתי תוצאה של העניין הזה – ההבדל הגדול בין הפסיקה האשכנזית לזו הספרדית.

החל מימי הראשונים, הפסיקה האשכנזית הייתה הרבה יותר "ליברלית" ופחות צמודה למקורות. הפסיקה הספרדית, כעיקרון, הייתה קשוחה הרבה יותר: מסתמכת על תקדימים ונוטה לא לחלוק על פסקי הקדמונים. זאת לעומת הפסיקה האשכנזית, אשר לא ראתה עצמה כפופה לקדמונים באותה מידה וראתה לעצמה היתר להבין את התלמוד באופן בלתי אמצעי. הרפורמה אצל יהדות אשכנז גרמה להיפוך המגמות. בעוד פסיקת ההלכה הספרדית נשארה באותו המצב כשהייתה, בפסיקה האשכנזית חלה הקצנה שגרמה לה אף לעקוף את זו הספרדית ולעלות עליה בקשיחותה!

יד.

נקודה אחרונה שראוי לציין היא שה'מתקנים' נוטים להתעלם מכללי פסיקה בסיסיים המהווים חלק מן ההלכה ואשר מעולם לא היו שנויים במחלוקת. למשל, הכלל "משמת רב אשי בטלה הוראה" המציין את חתימת התלמוד והכלל "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה". כמו כן, הם מתעלמים פעמים רבות מהלכות שנפסקו בזמנים בהם היה מרכז דתי מוסכם שנהנה מיוקרה בכל רחבי העם – כגון הסנהדרין בירושלים ואח"כ ביבנה, ציפורי ואושא.

בנוסף, אוהבים הם לדבר על כך שההלכה שבידינו עם כל קשיחותה קשורה איך שהוא להיותנו בגלות. לבד מהיות טענה זו טענה ציונית אפיקורסית ידועה אי אפשר להסכים עימה מן הטעם הפשוט שרוב רובה של ההלכה התגבשה בארץ ישראל עוד בזמן הבית. אי אפשר לקבל את ההבחנה בין "גלות" לבין מצבנו עתה. מצבנו עתה אינו שונה מהותית ממצב העם היהודי בזמן ביהמ"ק, או למצער למצבנו מייד לאחר החורבן.

לאור כל זאת, לא הייתי  מקבל את קריאותיהם של ה'מתקנים' לשנות את ההלכה אף אם הייתי מסכים עם קביעותיהם העקרוניות באשר למטרותיה. הן משום שאינני מאמין במהפכות רדיקליות מידיי והן עקב התעלמותם מכללי פסיקה בסיסיים שאיני רואה כל דרך להפרידם מגוף ההלכה עצמו.

---

[1] תזכורת העורך: הדברים נכתבו בקיץ התשע"א

[2] יכול להיות שידע כזה באופן עקרוני איננו באפשר עקב ריבוי המשתנים במערכת. ראה שנרב, נדב. "על האקראיות"

<http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/486.pdf>

[3] השווה לעקרון "הינשוף של מינרווה" מאת הגל.

מאה שערים היא לב היהדות! או: הציונות הדתית בתור כנסיה אנגליקאנית

פוסט ראשון שלי פה. שהחיינו. תאחלו לי "מזל טוב!" בלבבכם. מתחילים:

זה יהיה הפעם פוסט מפוצל לשניים – מיני סדרה שכזו. הרי לפניכם החלק הראשון. תהנו!

מאה שערים היא לב היהדות!

או: הציונות הדתית בתור כנסיה אנגליקאנית

עתה, כשראיתם את הכותרת –  תתעצבנו.

לא – רגע. לפני שאתם מתעצבנים:

אני עצמי רחוק ת"ק פרסה ממאה שערים וטוב לי פה. שם לא הייתי שורד יום אחד. אני בכלל לא אוהב את לב היהדות. את היהדות אני דווקא אוהב. אבל אינני מטפח אשליות: הכרך היהודי זה הם – אני קרת יהודי.

דבריי לא נועדו "לחזק" אף אחד. יהיה לי נורא עצוב אם הפריפריה תתנקז למרכז (אם כי חוששני שזה אכן יקרה, במוקדם או במאוחר – כפי שאסביר להלן). לא יישאר אז מי שיארח לי חברה.

אהיה בוטה: אם/כאשר הבחירה שלי תהיה בין להיות גוי לבין להיות חרדי – בלב כבד כנראה אבחר להיות גוי. 

כך שמה שאכתוב להלן לא יהיה מעמדה של מחזיר בתשובה אלא מתוך זו של מודה על האמת [שלום, לעומת זאת, הוא פחות הקטע שלי].

כך שתקראו עד הסוף ואז תתעצבנו.

הפרוטוקולים של זקני ציון

חבר טוב מאד שלי חזר בתשובה והתלבט בין האופציה החרדית לאופציה המזרוחניקית. אחרי שנה ויותר של התלבטות, מה שהכריע לבסוף את הכף לטובת המזרוחניקיות היה ... גילויו המפתיע שספר הזהר נכתב/התגלה במאה השלוש-עשרה – יותר מאלף שנה אחרי רשב"י.

תשאלו: מה לעזאזל הקשר??!!

זה בדיוק מה שאני שאלתי את עצמי.

לכאורה מדובר בעניין פילולוגי לחלוטין – לא תיאולוגי ולא פילוסופי ולא קשור לחוויה הדתית ולא קשור לשום דבר בעל חשיבות – מעבר לחשיבות היסטורית.

אחרי אימוץ מרובה של המוח וחוסר שינה בלילות (סתם. זאת אומרת – לא סתם: אני באמת נוהג לא לישון בלילות – אבל אני משלים את זה בשעות הבוקר, כך שאל דאגה) העליתי בפני אותו חבר את ההשערה הבאה, והוא ההין לי (יופי! אפשר להתחתן):

אנשים רבים, ביניהם גם חילונים רבים ואף גויים רבים (במיוחד האנטישמים), תופסים את התמונה בערך באופן כזה:

"היהדות" היא מעין ארגון – מסדר אקסקלוסיבי בעל אופי על-טבעי המונהג על ידי קונסיסטוריה סודית – נקרא להם הל"וניקים. מאגיסטריום זה, כך הולך הסיפור, מקיים תקשורת דו-כיוונית עם כוחות עליונים ומסוגל לבצע קסמים, לקרוא מחשבות וכדומה.

(אפילו אני זוכר שבתור ילד חשבתי שהרב שלי יודע לקרוא את המחשבות שלי. לכן נזהרתי במחשבותיי כששהיתי במחיצתוJ . !Sancta Simplicitas)

עכשיו, ברור לכולם שיהודי מהשורה איננו בעל כוחות כאלה. אבל המחשבה הרווחת היא שאם אתה חלק מאותו ארגון ו"מִדבק" באותה הנהגה, אתה זוכה לקבל חלק מהשפע הנאצל ממנה להדיוטות וכך הנך בבחינת אחוז בשולי גלימתה של השכינה.  במילים אחרות: במקרה כזה, יש'ך וואחאד "גב".

זהו ההגיון על פיו פועלים ארגונים דתיים רבים: הכנסיה הקאתולית, למשל, וגם הכנסיה המורמונית. במובן מסויים, זה גם ההגיון על פיו פועלת החסידות. אבל לא היהדות כולה, כמובן.  

[בזמנו כבר כתבתי על הדמיון שבין החסידות לנצרות. מוזכר שם גם העניין הנדון כאן]

אעפ"כ – זו (מיס)קונצפציה רווחת.

דתיים מבית בדרך כלל אינם לוקים בה – לפחות מגיל מסויים ואילך.  אבל עבור רבים, הסיפור הזה מהווה מרכיב חשוב בתהליך חזרתם בתשובה:

הרצון להפוך לאזרח של אותו עולם על-טבעי מספק מוטיבאציה מכריעה "להתחזק" עבור חזב"תים רבים בתחילת הדרך.

רבים מהם רואים בדת מעין דרך עוקפת-עולם:

כשמנהלים חיים רגילים, אז צריך להשקיע עמל רב בכדי לשרוד – לא כל שכן בשביל ליהנות. יש לדחות סיפוקים ולקוות לעתיד מזהיר יותר. וגם אז, גם אם הנך הולך בתלם ומת משעמום עקב הרוטינה, שום דבר אינו מובטח לך: ההשקעה יכולה לרדת לטמיון ובסוף תגמור רע. אבל עבור רבים, הדת מהווה מפלט מכל זה: תעבוד את ה', והרבה דברים מגניבים יקרו לך – הוא מבטיח (ואם הוא זה שהבטיח – אז בוודאי יקיים).

לכן – אם בתחילת הדרך הדתית שלהם תאמר לאותם האנשים שחייהם של הדתיים קשים ונעדרי ערבויות בדיוק כמו אלו של החילונים, חלקם בכלל לא יבינו כלל את הפואנטה של חיי דת. מה? – גם להקשות לעצמך על החיים וגם לא לקבל שום דבר מוחשי בתמורה? מי צריך את זה?

לעומתם, לדתיים מלידה, וכן לחוזרים בתשובה מסוג אחר מאשר זה שתואר, לעתים יש מוטיבאציות אחרות להיות דתיים: החל מהשקפות מטאפיזיות, עבור במניעים חברתיים, וכלה בטעם תרבותי. לעתים החוזרים בתשובה מהסוג הראשון רוכשים, ברבות הימים, את המוטיבאציות האלטרנטיביות הללו ונשארים דתיים גם כשהם מגלים שההשקפה המקורית שלהם הייתה מוטעית. לעתים הם מתאכזבים ועוזבים את הדת. לעתים הם לא מגלים (במיוחד אם אינם מתערים בציבור הדתי הרגיל – כפי שהמצב הוא אצל ברסלבים רבים).

אותם חזב"תים טיפוסיים שאני מתאר (שכמובן אינם מייצגים את כולם) רואים בכל התחזקות שלהם בשמירת מצוות, בכל משנה נוספת שהם לומדים, בכל דבר משעמם כזה, משהו אנאלוגי להתקדמות במעלה סולם הדרגות של הפולחן הסקוטי של הבונים החופשיים. שמירת ההלכה ולימוד התורה הרגיל הם עבורם מחיר ששיש לשלם עבור "הדבר האמיתי" – על מנת להגיע לעיר הברקת ולחזות בזיו פניו של הקוסם מארץ עוץ.

נו – ואיפה, לדעתכם סביר שאותה עיר ברקת תימצא?? ---

האם ב-JTS הניו-יורקי? או שמא בישיבת הסדר כלשהי? או שמא בוועידת המזרח"י העולמית? או בסניף בני עקיבא כלשהו? או בקיבוץ דתי כלשהו? או, למצער במרכז המפד"ל? ואולי במאחז כלשהו עם שני קאראוואנים וכמה שקי חול? אולי בפאקולטה למדעי היהדות בבר אילן? ואולי בבית כנסת המאוכלס בזקנים שעיקר חווייתם הדתית היא אכילת הרינג בשאלעשידס?

ברור שלא באף אחד מהמקומות הללו. הרי מקומות הללו כלל אינם מתיימרים לתקשר עם העולם שמעבר.

מאידך, ישנם מקומות שכן מתיימרים לכך. או לפחות עושים רושם כזה מבחוץ. ישיבת המקובלים בית אל, למשל. חסידויות מסויימות, למשל.

על פי ההגיון של "ברי ושמא – ברי עדיף", במקרה של "ברי וברי-שלא" – ברי עדיף מקל וחומר: כי אם ברי שלא, אזי אין בכלל טעם בכל הסיפור הזה עם הדת. עבורם. כאמור.

ממילא – מרכז המשיכה עבור אותו טיפוס של בעל תשובה שתיארתי הוא המקומות הללו, ה"מחזיקים בקדושה". כל שאר העולם הדתי נתפס במקרה הטוב כפריפריה – כדרגה זוטרה . במקרה הרע יותר, הוא נתפס בתורMutiny : חיילים בלתי ממושמעים שהתנתקו ממרכז הפיקוד ואיבדו בכך את ה"גב" האמור. או, משל יותר קרוב לעניינינו: בתור קאתולים שאיבדו את ה"מסורה האפוסטולית" והאפיפיור נעל בפניהם את העולם הבא באמצעות מפתחותיו של פטרוס הקדוש, הנמצאים ברשותו.

ומכיוון שמבחוץ אנשים לא רואים את ההבדל בין זרמים חרדיים שונים, אז ה"קדושה" האמורה מיוחסת לכלל העולם החרדי. ואיפה נמצא הגרעין הקשה של העולם החרדי?

על שאלה זו עונים באמצעות שימוש ב"מתודה המחקרית" הבאה:

הרי דבר ידוע הוא שחרדים דוחים רבים מן הערכים המרכזיים של התרבות השלטת. למשל, אסתטיקה. למשל, נימוסין. למשל, תרבות כללית. למשל, השכלה. למשל, יחס חיובי כלפי המדינה. למשל, מגע עם אנשים שונים מהם.

עכשיו – בדרך כלל זה גורם כלפיהם לשנאה, כידוע. אבל, גם רבים מאלו ששונאים חרדים עדיין קונים – ולו באופן לא מודע – את סיפור זקני ציון.

לכן, "חרדיוּת" נתפסת בעיניהם פשוט בתור ההיפך של כל מה שהם מכירים ומוקירים.

אחד הפירושים העיקריים של המילה "קדושה" ביהדות היא "אחרוּת" – זרות. יש את העולם הזה, ויש את הקדושה, המנוגדת אליו. חז"ל מפרשים את הציווי "קדושים תיהיו" בתור "פרושים תיהיו".

לפי הלך רוח זה, ככל שדבר זר יותר ומנוגד יותר לנורמה, כך הוא קדוש יותר.

"'ויגד לאברם העברי': .. רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מ"ב, ח')

סיפור חסידי קולע על הרעבע מצאנז (לא זוכר איזה מהם – אבל מה זה משנה) משקף את הלך הרוח הזה:

- "משכיל" שאל את הרעבע מצאנז: האם אברהם אבינו לבש שטריימל?

- ענה לו הרעבע: אני לא יודע אם הוא לבש שטריימל, אבל מה שאני כן יודע הוא שהוא פשוט הסתכל מה אחרים לובשים ... ולבש משהו אחר.

לכן, כשאנשים נדרשים לשאלה – איפה נמצא הגרעין הקשה של החרדים? – כל שיש להם לעשות הוא למצוא את החוגים בהם חוסר נימוס, וחוסר אסתטיקה, ועוינות לתרבות ולהשכלה, ועוינות למדינה, ובכלל – עוינות כלפי העולם "בחוץ" – נוכחים יותר מבכל מקום אחר. והמקום הזה הוא, כמובן, מאה שערים.

לא יעזור בית דין!

זה מזכיר לי שבהיותי בן 6, אבא שלי אמר לי שאנו עולים לארץ: "שם לא יבלבלו לך את המוח עם לנין ומארקס!"  (הו! כמה שהוא טעה)

נבוכותי: "רגע – אבל לנין ומארקס הם טובים – לא?", שאלתי בתמימות – שהרי עד כה זה מה שלימדו אותי בבית הספר.

"לא", אמר אבי.

אמרתי: "אה! אני מבין! אם לנין הוא רע – אז זה אומר שסטאלין הוא טוב!"

ההגיון שעבד פה היה בדיוק אותו הגיון: הבה נציב סימן מינוס לפני כל הערכים שהתרגלנו אליהם. מכיוון שאת סטאלין השמיצו ואת לנין שיבחו, אז אם אנו עתה מחליפים ערכים, תרתי משמע, עלינו להשמיץ את לנין ולשבח את סטאלין. מה – לא?

לכן חוזרים בתשובה הבורחים מפני החילוניות מחפשים את המקום בו כל עולם הערכים הפוך – ואין מקום טוב יותר בעולם היהודי לשם כך מאשר מאה שערים.

אמנם רובם בסופו של דבר לא מגיעים פיזית למאה שערים, אבל רבים מהם בתחילת הדרך מרגישים שהם, לפחות ברוחם, מתקדמים לעבר מאה שערים.

"כל מקום אליו אני הולך, אני רק עובר שם בדרכי לארץ ישראל".

 יתר על כן,

שימו לב לתופעה מעניינת:

רבים מאלו שאוהבים לבקר (או "לבקר") את היהדות האורתודוקסית על היותה כל כך ארכאית וסרוגה וכו' כלל – וזאת "בתור יהודים – מתוך דאגה כנה לגורלה של היהדות" – כלל לא נראה אותם פעילים בתנועה הרפורמית, למשל. [שימו לב שכתבתי "רבים" – לא כולם. נודניקים]

ולכאורה זה תמוה:

הרי לכם דת יהודית ש"מטוהרת" מכל המאפיינים שאתם כה סולדים מהם. אז למה אינכם מאמצים אותה בשתי ידיים – בתור יהודים הדואגים לגורלה של היהדות? במקום כל הזמן להתבכיין על האורתודוקסיה  – טפחו זרמים אלטרנטיביים –  ואם זה יהיה מוצלח, יהודים רבים יצטרפו אליכם והאורתודוקסים ישארו בתור פרינג' קטן שמתבשל במיץ של עצמו ובא שלום על ישראל.

מה – לא?

יתר על כן – מובטח לכם, הרי, שזה יהיה מוצלח ואכן יהודים רבים יצטרפו אליכם!

וזאת למה?

שהרי אתם טוענים שהאורתודוקסיה בצורתה הנוכחית – מכיוון ש"איננה מותאמת לזמננו"  גורמת להתרחקותם של יהודים רבים מהיהדות – יהודים שהיו שמחים להישאר בתוכה אלמלא היו נדחפים אל מחוץ לגדר על ידי האורתודוקסים הרשעים. זה אומר שאם תציעו להם אלטרנטיבה – הם יקפצו על המציאה.

מה – לא?

כמובן שהתשובה היא .. "לא".

אותם מבקרים משתעממים מרפורמה בדיוק כפי שדון ז'ואן משתעמם מבתולה שכבר חוללה על ידו:

זה הזמן עבורו לעבור לכיבוש בתולה אחרת – כי זאתי כבר לא בתולה.

בדיוק באותו אופן, הקרב של אותם "מבקרים" כבר הוכרע אצל הרפורמים כך שכבר אין להם מה לעשות שם. אבל עדיין מעצבן אותם ש"ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים".

כל עוד הללו קיימים אין ה"מבקרים" יכולים לשקוט. זאת משום שחריידים מציבים ראי בלתי מחמיא מול אותם "יהודים מודאגים".

כשהם שואלים את הראי: "ראי ראי שעל הקיר: היש יהודי/ה ממני בכל העיר?" הראי עונה: " כאן, אדוני/גברתי, אין יהודי/ה ממך, אך יהדותם של יושבי מאה שערים עולה על יהדותך".

זה הזמן המתאים בהרצאת דבריי [כן –אני נשמע לעצמי מאד חשוב] להסיר בחגיגיות את "מרכאות ההפחדה" [scare quotes] שהצבתי עד כה בתארי את אותם אנשים. כי יוצא מדבריי שבאמת מדובר ביהודים שיהודיותם חשובה להם והם מודאגים בכנות מהיותם יהודים לא מספיק טובים.

עם המבקרים סליחה וליולדת שלום.

הריני סמוך ובטוח שכמעט כל מי שקורא שורות אלה איננו ממאה שערים. ואם, בנס כלשהו, הוא דווקא כן, בוודאות אין הוא מנהל את אורח החיים המצופה ממנו שם. אחרת למה יש לו אינטרנט? ביטול תורה! געוואלד!

בכל זאת, אני בטוח שמקרב קוראיי הדתיים, רבים מאלה שעוד לא התעצבנו הנהנו בנמרצות כשקראו את ה"ירידות" שלי לעיל על אותם יהודים מודאגים.

עכשיו אני אעצבן גם אתכם:

הבה נפנה את הראי הזה מול עצמנו: האין אין ראי זה משיב לנו באותו אופן בדיוק?

זה כבר לא נעים.   

מאידך, יכול להיות שחלק מקוראיי, כמוני, פרשו מהמירוץ מהזה והשלימו עם היותם "יהודים פחות" מאשר יושבי מאה שערים – ואף נוח להם עם זה.

אולי להם, כמו לי,  בחייהם יש דברים נוספים מלבד יהדות, ולכן תכנים אחרים ממלאים אצלם את מה שהיהדות איננה ממלאת.

הבה נחזור אפוא לסיפור עם החבר שלי, בעל התשובה:

הוא קלט שספר היסוד של הקבלה, הזהר הקדוש, כנראה אף הוא פרי הגות אנושית ותו לא. אף אם זו הגות בעלת ערך, הרי שהיא בעלת ערך בתור שכזו – בתור הגות גרידא.

אז "ירד לו" מהרצון להגיע לגרעין הקשה של היהדות – כי הוא הבין שאת ה"גב" המדובר הוא כבר לא יקבל. אבל אם כך – ישנם דברים רבים חוץ מהיהדות שאיכפת לו מהם ואיננו רוצה לוותר עליהם. מעבר [פיזי או רוחני] למאה שערים היה דורש ממנו לוותר על דברים אלה, בעוד שחיי מזרוחניק לא.

מאידך, ההתפכחות הזאת לא גרמה לו לנטוש את הדת כליל – זאת משום שהוא מצא טעמים אחרים לחיי דת מאשר אלו שהוא ראה בהם בתחילת הדרך.

התרחש אצלו אפוא מה שמאקס וובר קורא לו Entzauberung – אבדן הקסם. הוא הבין שפני הדברים פרוזאיים בהרבה ממה שהוא דמיין. כולנו הרי מכירים הרגשה זו: כולנו התאהבנו פעם ואז הרגשנו איך הקסם הראשוני הזה פג  (וחזקה עליו שהוא פוג יפוג אחר זמן מה). חלק מאיתנו, בעקבות התפכחות זו מגיעים להבנה שאין לנו מה לחפש בקשר הזוגי המדובר. וחלק מאיתנו מוצאים טעמים אחרים בקשר זה מלבד ה"מאוהבות" שנעלמה – טעמים פרוזאיים בהרבה.

כך זה גם עם הדת: כפי שכל ילד נוצרי לומד, במוקדם או במאוחר, שסנטה קלאוס איננו קיים, כך כמעט כל דתי לומד שהקוסם מארץ עוץ הרבה פחות עוצמתי ממה שהוא חשב. אצל כולם זה יוצר משבר דתי כלשהו – בין אם גדול ובין אם קטן. חלק, בעקבות משבר זה, עוזבים את הדת. חלק משלימים עם אבדן הקסם וממשיכים הלאה בקשר מטעמים יותר פרוזאיים (אלו ה"דתיים הבורגניים"). חלק לשווא מנסים למצוא את הקסם שאבד (מקרב אלו לעתים צומחות דמויות רוחניות חשובות). וחלק מאלו שעזבו בעקבות המשבר חוזרים לאחר זמן מה כאשר הם רואים שגם בחוץ המצב לא איי-איי-איי ואילו בפנים מחכה להם לפחות מרק עוף מהביל, הגם שניסים, או אפילו נומינוזיות, אינם מחכים להם.

טוב – מיציתי להיום.

בפוסט הבא, בעזרת ה' אַראה – מבלי להניח את המיתוס על זקני ציון – שעדיין במובן חשוב מאד, מרכז היהדות הוא במאה שערים דווקא.

[אתם בטח שואלים את עצמכם – מה עניינה של הכנסיה האנגליקנית לכאן? חכו ותראו..]